1. 'הבלתי רשמיים' הוא שמו של סרט סמי-תיעודי עלילתי, שיצר הסרוג אלירן מלכה, ובו תיעוד קולנועי של סיפור הולדתה של תנועת ש"ס. יוצרי הסרט הדגישו כי הוא נוצר "בהשראת אירועים אמיתיים", וכך הפכו אותו בהבל פה לתעודה היסטורית מוסמכת באשר לסיפורה של ש"ס. ואולם, לא כך היה המעשה. עיקר נשמט מן הסרט, שטוען כי תנועת ש"ס, נולדה ב-1983, על רקע סירובה של רשת בתי"ס חרדיים בירושלים, לקבל ללימודים את בתו של יעקב כהן, בעל בית דפוס ירושלמי קטן, בתואנות שונות, שמאחוריהן הסתתרה בעצם אפליה עדתית. ברוב ייאושו ליקט כהן הנ"ל סביבו שניים שלושה עסקנים ספרדיים ירושלמים, ועימם יצא לדרך שהניבה את תנועת ש"ס הארצית. 2. האמת ההיסטורית היא ששורשיה של ש"ס נבטו לראשונה כבר ב-1973, עשר שנים לפני הסיפור של 'הבלתי רשמיים', שבע שנים לפני שאלירן מלכה הגיח לאוויר העולם. הסיפור האמיתי תועד בספרִי 'ש"ס: הרוח והכוח – איך ניצחה ש"ס את הפוליטיקה הישראלית' (הוצ' 'אלפא תקשורת, 1998). הכל החל כאמור בבני ברק של 1973. בעיר התורה והחסידות (כך נוהגים פרנסיה לכנותה) קמה רשימה חרדית עדתית מקומית, ושמה ס"ח (ספרדים חרדים), ביוזמת קבוצת עסקנים ספרדיים, ובראשם הרב אליהו רפול. ליוזמה הצטרפו רפאל פנחסי, לימים ח"כ ושר, שחבריו כינוהו מאחורי גבו 'הירקן', על שום עבודתו בחנות הירקות השכונתית של אביו בבני ברק, והרב יעקב בן שלמה, שהפך במרוצת הזמן לחבר מועצת חכמי התורה. 3. מי שהעניק רוח גבית עזה ליוזמה חריגה זו היה דווקא הרב מנחם שך, נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל 'האשכנזית'. לו היו חשבונות משלו. הוא תיעב את הריצה המשותפת בבני ברק של אגודת ישראל עם פועלי אגו"י הציונית-למחצה, והעביר את תמיכת חלק מהליטאים של בני ברק לרשימת ס"ח. כך הוא חשב להעניש את הרשימה 'הציונית לשליש ולרביע'. אפילו גדול הדור הליטאי דאז, רבי חיים יעקב קנייבסקי, 'הסטייפלער', הצהיר שהצביע למענה. המרד הספרדי-ליטאי הניב 2 מנדטים בעיריה, מול 3 שבהם זכתה החזית התורתית (האשכנזית) אגו"י-פא"י. למזלה של ס"ח, חל פיצול בשורות החזית התורתית. נציג פא"י שמואל ויינברג, פרש ממנה לטובת ס"ח. עכשיו היו ל-ס"ח פלוס פא"י 3 מנדטים – ומכוחם עלה ויינברג לכס ראש העיר. נציג ס"ח, רפאל פנחסי, היה לסגן ראש העיר. 4. ב-1981 התקיימו בחירות לכנסת. לראשונה רצה בהן רשימה ספרדית דתית בעלת ציביון ציוני, תמ"י בראשות ח"כ אהרון אבוחצירא, שפרש מהמפד"ל. אגו"י, שמצד אחד נמנעה שיטתית מהצבת נציג ספרדי בקידמת רשימתה לכנסת, ומצד שני חששה מבריחת מצביעים חרדים ספרדים לחיקה של תמ"י, הציבה במקום ה-5 ברשימתה את העסקן החרדי המזרחי הרב יוסף מלמד, מראש העין. יו"ר אגודת ישראל הרב פינחס מנחם אלטר (לימים האדמו"ר מגור), התחייב בפניו בכתב, ש"אם חס וחלילה" תזכה אגו"י רק ב-4 מנדטים, תבוצע רוטציה שתאפשר כניסתו לכנסת לחצי קדנציה. ההסכם אמור היה להתבצע ב-1983, אך כצפוי לא כובד. באותה שנה התקיימו בחירות לעיריות, והפעם נקמו החרדים הספרדים באגו"י, בהקמת רשימת ח"י העדתית, בראשות פנחסי סגן ראש העיר. ההצלחה בבני ברק של ס"ח ב-1973, הניעה הקמת שתי רשימות עדתיות נוספות שלא היה ביניהן כל קשר: ש"ס בירושלים, שיזם עסקן אלמוני בשם יעקב כהן (שהציב בראשה את פעיל המפד"ל לשעבר נסים זאב), וז"ך בטבריה. שלוש הרשימות הללו הן שהיוו את התשתית להקמת ש"ס הארצית. נצחונן הסנסציוני של שלוש הרשימות העדתיות הללו היה מעבר לכל הציפיות: בבני ברק גרפה ח"י 6,166 קול, שהעניקו לה 3 מנדטים בעיריה, ומכוחם שב פנחסי לעמדת סגן ראש העיר. בירושלים זכתה ש"ס המקומית לכ-12,500 קול שהיוו 3 מנדטים בעיריה – לעומת 2 בלבד לאגו"י ואחד למפד"ל, למרות היותן של שתי האחרונות מושרשות עמוק בציבור הירושלמי. בטבריה סחפה ז"ך יותר מאלף קולות – כ-15% מכלל המצביעים, וזכתה במנדט אחד. ההפתעה היתה עצומה. מנהיגי שלוש הרשימות החרדיות מזרחיות התכנסו לחגוג, והשתעשעו ברעיון מרחיק לכם, של הצטרפות לפוליטיקה של הגדולים. כשסיכמו את כלל הקולות בבני ברק, ירושלים וטבריה, מצאו שהם מונים 18,500 קול, שמהווים כמעט מנדט בכנסת. 5. השנה היתה כאמור 1983, שנה אחת בלבד לפני הבחירות לכנסת ה-11. העסקנים חשבו נכון: אם רק ירושלים, בנ"ב וטבריה הניבו מנדט אחד, כי אז ודאי שמפלגה ארצית חרדית ספרדית, תגיע להישגים אלקטורליים שחבל לפספס. העסקנים נישאו אז על גלי האהדה שגבהו ברחוב הישראלי, בעיקר בפריפריה. בבאר שבע, למשל, הצליח עסקן מקומי ושמו שושן חורי, להחתים 16,000 איש על עצומה שקוראת לכל החרדים המזרחיים להתאחד תחת קורת גגה של רשימה ארצית אחת. הרוח החיה בהוצאת הרעיון הזה אל הפועל היה איש מיסתורי למחצה, הרב אליהו רפול, שכבר ב-1973 הקים את הרשימה החרדית העדתית הראשונה, ס"ח הבני ברקית. רפול העדיף תמיד לנהל את ההצגה מאחורי הקלעים. הוא כינס את העסקנים במשרדו בבני ברק – שלמרבה האירוניה מימנה אגודת ישראל את דמי השכירות שלו (בהיותו רשמית עדיין מבכירי אגו"י בבני ברק) - וסיכם עימם על הקמת רשימה ארצית. ירושלים קיבלה את זכות הבכורה, ולפיכך נקבע כי בראשה יעמוד אחד משלושת המועמדים האפשריים: נסים זאב, נציג ש"ס בעיריה; הרב ראובן אלבז מישיבת 'אור החיים'; או הרב אברהם שרם מנהל ישיבת הדגל הספרדית 'פורת יוסף'. המקום השני נשמר כמובן לנציג ח"י מבני ברק, רפאל פנחסי סגן ראש העיר. על המקומות הבאים כלל לא דיברו. ממילא איש לא האמין שיעבירו יותר משני מנדטים. 6. המתכנסים החליטו שברכתו של 'גדול העיר', הרב שך, בוודאי לא תזיק. הרב שך המליץ לקבל גם את ברכתו של הרב עובדיה יוסף. איש לא זכר שלרב עובדיה היתה סיבה משלו לקדם מהלך שייפרע מהמפד"ל, בגין סירובה בשנת 1972 להיענות לתחנוניו להאריך את כהונתו בתפקיד הרב הראשי לישראל. למפד"ל לא היה דבר נגדו. להיפך. היא אפילו אהדה את הקו הפרו ציוני שלו. אבל המפד"ל רצתה בכל מחיר לראות את האלוף (מיל') הרב שלמה גורן, על כס הרב הראשי, כדי להצעיר את תדמיתה. לפיכך דחפה בכל כוחה חוק להגבלת כהונת הרבנים הראשיים, הרב איסר יהודה אונטרמן והרב עובדיה. הרב אונטרמן קיבל בשקט את רוע הגזירה, אך הרב עובדיה התקשה להיפרד מהיכל שלמה. הוא הפציר במקורבו, העסקן המפד"ל אלי גבאי, לארגן לו פגישה עם השר זבולון המר. אבל המר, שכל כך השתוקק לחולל ברבנות את 'מהפכת הצעירים', חמק. הרב עובדיה הגיב באזני גבאי על עלבונו בציטוט הפסוק: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ" (שמ"א, ב', ל'). את החשבון הממשי הוא הגיש למפד"ל רק כעבור 12 שנה, בבחירות 1985, שבהן הריץ את ש"ס, לראשונה, יחד עם הרב שך. 7. הבחירות הסתיימו בהפתעה מוחלטת, בזכות 4 המנדטים שגרפה ש"ס. אריה דרעי, למקרה ששאלתם, היה אז יועץ סתרים חשאי, אלמוני, של הרב עובדיה. גם הרב רפול נשכח אז. מי שרשם את הניצחון על שמו היה הרב עובדיה, שהיכה באמצעות ההתארגנות העדתית בכל יריביו: המפד"ל הצטמקה מ-6 ל-4, אגו"י צנחה למחצית ונותרה עם 2 מנדטים, ואפילו תמ"י איבדה 2 מתוך 3 המנדטים שלה. ב-1985 הפכה ש"ס לשחקן משמעותי בפוליטיקה הישראלית. וכל השאר היסטוריה.
