השבת אנו נפגשים עם שתי דמויות שמהלכות בדרך – אברהם אבינו ורחל אמנו. אברהם אבינו בפרשת השבוע ורחל אמנו בציון יום פטירתה. גם אברהם וגם רחל גדלים במקום המנוגד לדרך בה הם מאמינים. לשניהם ישנה אפשרות להישאר היכן שהם, למצוא חן בעיני המסגרת החברתית והמשפחתית הטבעית. אולם שניהם פורצים דרך חדשה ומוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך. היכולת של אדם לצאת 'מאזור הנוחות' שלו מתחילה בהבנה שזה אינו אזור נוחות באמת. בעת בה אדם חש זחוח ושלם – אין מוטיבציה להתקדם. יעקב אבינו קובר את רחל, ב"דרך אפרתה" על מנת שתבכה 'על בניה כי איננו'. רחל ובכייה הם הם הדרך בה אנו צועדים. ישנו בכי נצחי של רחל; מעבר לשמחה על הקיים חייבת גם להיות אי-שביעות רצון מתמדת מן המצב הנוכחי. ישנו כוח בעולם שתפקידו לתבוע את הקומה הבאה, לא להשלים עם החולשות אלא להיות תמיד בתנועה. להתקדם הלאה. בפרשת לך לך אנו נפגשים עם דמותו של אברהם אבינו שגם הוא, כדוגמת רחל, מאופיין בהליכה ובפריצת דרך. הציווי הראשון שמקבל אברהם אבינו הוא הציווי 'לך לך'. היכולת של האיש היהודי ללכת נגד הזרם. לא להשלים עם האופנות העכשוויות שנותנות לאדם אשליה של שמחה וסיפוק אלא להכיר בחסרונות של המציאות הנוכחית, לבכות על המצב הקיים ולשאוף קדימה – זהו כוחו של אברהם אבינו. רחל כאמור נקברת באמצע הדרך במטרה מוצהרת 'לבכות על בניה'. החכמה היא לבכות עם רחל. לא בכי המשכיח את הגודל העומד מאחור, אלא בכי המאפשר לנו בהדרגה לעכל את הגודל. בכי המצליח לראות בין טרדות היומיום את האור ההולך ומפציע. רחל תמנע את קולה מבכי ואברהם אבינו יגיע לארץ ישראל - ביום שנבין כיצד למצוא האושר שבתהליך, השמחה שבעמל, העונג שביצירה. בתנועה המתמדת.
