'זכותי', 'חירות', 'חופש', 'אף אחד לא יקבע לי מה לעשות', 'ליברליות', 'שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה', 'אני נגד כפייה', 'מימוש עצמי', 'יצירתיות', 'אהבה', 'מתחבר', 'כל אחד והאמת שלו'. 

אם נשאל אדם אקראי ברחוב מה יחסו למילים או למשפטים אלו סביר להניח שהוא מאוד יזדהה איתם. ואכן אלו המילים שמבטאות את ההרגשה התרבותית היום. אלו מילות הקוד שמקדדות בתוכן עולמות שלמים של רגשות מחשבות וטיעונים של "בן התרבות" של ימינו.

'תורה', 'מצוות', 'חוקים', 'אסור ומותר', 'גבולות', 'חובה', 'אמת', 'יראה', 'אתה לא קובע', 'תשאל את הרב', 'תעשה כמו שאומרים לך', 'תמימות', 'להתבטל'.

אלו מילות הקוד שמקדדות בתוכן עולמות שלמים של רגשות מחשבות וטיעונים של האדם הדתי. אדם דתי גדל על מושגים אלו. אלו המושגים בהם הוא משתמש ועל פיהם הוא חושב. אלו המושגים הממלאים את מחשבותיו ותפיסת עולמו.

שאלת חיים כאן לנגד עינינו – כיצד ניתן לחיות עם שני העולמות הללו בהשלמה? 

ישנם מספר דרכי פתרון לשאלה זו: 

• פתרון א- לחיות רק את עולם המושגים של התרבות העכשווית.זוהי דרכו של האדם החילוני הממוצע.
• פתרון ב- לחיות רק את עולם המושגים של התרבות התורנית השורשית. זוהי דרכו של האדם החרדי הממוצע.
• פתרון ג- לחיות בשניהם. גם וגם: גם 'אסור' וגם 'חירות'. גם 'יראה' וגם אהבה'. גם 'מתחבר' וגם 'עושה מה שאומרים לי'.זוהי העמדה הבסיסית של האדם הדתי לאומי. 

הפתרון המורכב מבין השלושה, מזמין מטבע הדברים מתח והתנגשויות בין הערכים השונים משני צדי המתרס. כיצד לבחור במצבים הללו?
גם כאן ישנם מספר פתרונות:

• פתרון א- עולם המושגים "התרבותי העכשווי" הוא בראש ולכן הוא זה שיכריע. זהו פתרונו של האדם המסורתי הממוצע.
• פתרון ב- עולם המושגים של "התרבות התורנית השורשית" הוא בראש והוא המכריע. זוהי תפיסתו של האדם הדתי לאומי הממוצע (אף על פי שהחרדלי"ם מאשימים את הליברלים שאצלם העולם "התרבותי העכשווי" הוא בראש. והאחרונים מאשימים את הראשונים שהם בורחים ממאמץ למצוא את קו הגבול האמיתי שאותו אין לחצות אך עד אליו מוטב ללכת).

עד כאן סרקנו באופן כללי את הקיים. אך נשאלת השאלה: האם ישנה היכולת לצלול לעומק המושגים ולראות אותם באור שונה? למצוא שאין סתירה כי אם כלפי חוץ? ואולי אף למצוא שיש כאן שניים המשלימים ולא שניים הנלחמים זה בזה (בעצימות נמוכה או גבוהה)? 

אכן יש פתח להשלמה. הפתח נמצא בהבנה מעמיקה של המושג "חירות" ובהבנת היחס בין האדם לבין התורה. 

מהי חירות? בניית מסגרות החיים באופן שמתאים למי שאני באמת. אי בניית מסגרות בחיים אינה חירות אלא זריקת אחריות, אין זה חירות כי אם רשלנות וחוסר מוכנות לממש את מי שאני בעולם.

מה הוא תפקידה של התורה ביחס לאדם? יצירת כלים שיאפשרו לעומק הפנימי של מי שאני באמת להתממש ולבוא לידי ביטוי בעולם, בחיים.

אדם שאין לו תורה לעולם יישאר חסום, לעולם העומק הפנימי של אישיותו יישאר ניסתר. ללא התורה כל מסגרת שאנו בונים בחיים בהכרח לא מביאה לידי ביטוי את העומק הפנימי של אישיותנו. כך רק הצדדים החיצוניים של האישיות מתגלים. 

על כן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" הדרך היחידה בה יוכל האדם להביא לידי ביטוי את היסוד העמוק של אישיותו הוא על ידי שיעסוק בתורה, יגלה את האות שלו בתורה ("תן חלקנו בתורתך") ויחשוף את ה"אני האמיתי" שלו בחיים עצמם.

לאור זאת ניתן ליישב את שורש הסתירה- עולם המושגים התורני השורשי הוא הקומה החיצונית שבלעדיה מילות הקוד של התרבות העכשווית נשארות במובנן הרדוד בלבד, נשארים מילים ומושגים שתוכנם נוגע לרבדים החיצוניים של האישיות בלבד. כדי ל"התחבר" באמת, כדי ל"ממש את עצמי" באמת, כדי "ליצור" באופן שיש בו "חירות אמיתית" באופן העמוק ביותר- אין לאדם אלא לעסוק בתורה.