זהו. חגיגת הבחירות ברשויות המקומיות כבר באמת בישורת האחרונה.

מן הסתם החגיגה הצבעונית היא בעיקר אצל המועמדים ופחות אצל הציבור שיצא לקלפי באחוזי הצבעה מסוימים בלבד. אולי כל ציבור בישראל והאופי שלו. והציונות הדתית? היא ציבור מתגייס. מתגייס ללימוד תורה, מתגייס לצה"ל, מתגייס להתיישבות, ואחת לארבע שנים מתגייס לבחירות הארציות ולהשפעה על הממשלה.

הרשויות המקומיות בערים ובמועצות – לכאורה קצת פחות מעניינות והן רלוונטיות לסוגיות מקומיות בלבד.  אך רשות הרבים בישראל – קודש היא. לא בכדי זכו "שבעת טובי העיר" בקהילות הקודש מקדמת דנא לתוקף הלכתי כשלוחי ציבור לצורך מצווה ואף נצטוינו לכבדם כתלמידי חכמים (ש"ך חושן משפט ת"כ ס"ק ט), אך כל זה כמובן בהיותם מחויבים לתורה ולציבור כאחד.

ובאמת, ההשפעה של רשות מקומית איננה רק על מעגלי תנועה אלא על כמעט כל מעגלי החיים. איננה רק על אירועי תרבות אלא על התרבות בישראל במלוא מובנה.

מחד, די להיזכר בעיריות שתומכות במצעדי הלהט"ב בראש חוצות הנתמכים בידי עיריות, להיזכר במאבקים על השבת, או בראש עיר "ללא הפסקה" שהתנכל גם ללא הפסקה למארגני אירוע דתי בעירו כדי להבין שיש גורם משפיע גם כשהכל נראה שקט ושגרתי. משפיע בתקציבים, משפיע בהחלטות, משפיע במדיניות ציבורית מקומית.

ומאידך, פרנסי קהל העוסקים בצרכי ציבור באמונה וביוזמה, ויש ברוך ה' רבים כאלה, מרבים תורה, מרבים חסד ורווחה, מרבים חינוך, ומרבים בישוב הארץ. הגדילו לעשות מספר ראשי רשויות ביהודה ושומרון שטיפחו מערך הסברה לאומית להרמת קרנה של ארץ ישראל, ביקורי מעצבי דעת קהל, וקשרי חוץ מעבר לים ומשפיעים לטובת מדינת ישראל כולה. 

אכן, ברשויות המקומיות לא רק מחכים לביבי ולא לממשלה. אפשר לעשות טוב והרבה. הדבר קריטי בערים ובמועצות בהם המערכה הינה על ליבת הערכים והיהדות אל מול מפלגות שמאל קשה וארגוני פירוק הזהות, אך גם בישוב קהילתי מנומנם שנזקק לבחור בין מועמד טוב למועמד טוב מאד, כדאי להיזכר שאת הפתק יש להשקיע בעיקר. ומהו העיקר?

לתרבות אין גבולות מוניציפליים, לתורה אין תב"ע. אם לא תהיה עשייה יצמחו קוצים ודרדרים. צביונה היהודי של מדינת ישראל כולה – עובר דרך צביון הקהילות, דרך הבתים. "קשה תרבות רעה בביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (מסכת ברכות ז עמוד ב). נצחון חזון הציונות הדתית הרואה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו, עובר דרך הכפרים והערים אשר במדינה.

גם תושבי יהודה ושומרון, לצד תהליכי בורגנות הכרחיים ומבורכים, שהם גם נכללים במצוות ישוב הארץ, יודעים כי צריך לטפח את השורשים לא רק אצלם. מדוע ישובים פורחים ומטופחים ובתים רחבי ידיים נזרו ברוח כאבק פורח בגירוש הנורא מגוש קטיף? בגלל דעות נפסדות שקנו להן אחיזה ותורגמו לדי-9 ושורות חיילים מתוכנתים. אם תהיה יהדות ומסורת בישראל – לא נצטרך לשמוח שמחת עניים על כל 400 יחידות דיור. נכון, יש זירות נוספות אך צריך להיות ברור כי חיים יהודיים משני צידי הקו הירוק – ימחקו את הקו הזה מדינית ומשפטית וישאירו אותו להיסטוריה.

התקפות קמפיין ההדתה שחווינו היטב בשנתיים האחרונות בעיקר בתחום החינוך והצבא לא באו בלי מחשבה מעמיקה מצד התוקפים. נדמה כי מלחמת הדעות עברה מזמן מהזירה המדינית-טריטוריאלית לזירה התרבותית והגיעה לכדי למלחמה של ממש על היהדות ועל השורשים. זאת מתוך הבנה של כולם כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".

הדרך לפירוק הלאומיות הישראלית עוברת דרך פירוק היהדות, חלילה. ולא רק במחקרים אקדמאיים ומכוני עמדה, אלא במאבק על כל גן וכל בית ספר. על כל ילד, על כל תקן וכל שקל. אכן, מי שיקבע אם גרעין תורני יפרח או חלילה יקמול זהו לא ראש העיר אבל הצלחת מפעלי חינוך ויהדות בהחלט מושפעים דרסטית מזהות הדמות החזקה בבניין העיריה.

קל להאשים את התקשורת אבל בעידן הרשתות החברתיות הכח חוזר לשטח. ליוזמה. רמת הזהות היהודית ברחוב ברעיון ובמעשה היא שתקבע סדר יום לאומי יותר מאי פעם. 

אז נפגשנו בחודשים האחרונים בהרבה קמפיינים, פלאיירים, גימיקים, חשבונות ופרשנויות. כעת נניח להם ונתבונן במבט-על לעבר המדד העיקרי לפיו מועמד ראוי לאמוננו: עד כמה הינו רתום וחש עצמו שליח של הציבור לביסוס חיים יהודיים בקהילה. יהדות פשוטה. עבורנו, עבור ילדינו, בעד עמינו ובעד ערי א-לוהינו.