ביום חמישי האחרון ראיתי אותו ולא האמנתי: איש ציבור, פוליטיקאי מוכר שגלש לעבר 'העצור' עם הג'יפ שלו והסמרטפון ביד. חשבתי לצלם ולשלוח לו, אבל זה לא הסגנון שלי. נדהמתי. כבר? שוב פעם? ודווקא אתה? באמצע בחירות? השתגעת? הרי אם זה לא אני אלא מישהו אחר שהיה מוכר את התמונה למערכת של עיתון שהיה מפרסם את זה בשער האחורי שלו היית מצטער על הרגע שבכלל החזקת את הסמרטפון הזה. אז למה?? ואז הבנתי שזה לא באמת יעזור. כלום לא יעזור. משפחה. שתי משפחות. מאה משפחות. המוח כבר התרגל להשתמש בסמרטפון תוך כדי נהיגה וכלום לא ישנה את זה. ועד שלא נתייחס לתאונות בדרכים כמו אל מלחמה עם כל המשאבים והיצירתיות שלנו כלום לא יזוז כאן. קנסות ונקודות לא באמת יעזרו כאן. כסף בא וכסף הולך. כנ"ל הנקודות. תשאלו את פרופסור דן אריאלי שיסביר לכם איך פועל המנגנון פסיכולוגית. זו כמעט מלחמה אבודה מראש. כמעט כי אולי בכל זאת עוד ניתן לעשות משהו... הגיע הזמן להתמודד מול אנשים שמוכנים להוריד את העיניים מהכביש ובאותם רגעים לדרוס את האנשים האהובים עליכם באמצעי הולם ומידתי לאדם שמכריז ואומר: יש לי כרגע דברים דחופים יותר לעשות מאשר לא להפוך את המכונית שלי לכלי משחית. לכו על שלילה ל20 שנה. לכו על שלילה לכל החיים. לכו על החרמת המכונית. לכו על תצלום שער בעמוד האחורי של העיתון בענק. רק אדם שיש לו מה להפסיד יתנהג כמו בן אדם שיש לו מה להפסיד ויחשוב מאה פעמים לפני שיחליט להוריד את העיניים מהכביש. מחכה לח"כ הראשון שירים את הכפפה: חלאס עם הקוצ'י מוצ'י, החיים שלנו. של כולנו, שווים יותר מאשר עוד ידיעה על עוד תאונה והרוגים בגלל רוצחים שהחליטו לסמס בנהיגה. המלחמה בדרכים היא קודם כל מלחמה. אנחנו במלחמה. הגיע הזמן שמישהו למעלה יתעורר ויתחיל להילחם בחזרה. אנחנו מדברים כאן על החיים של כולנו. תתעוררו!!!
