מאז שהייתי ילד השתדלתי תמיד לדעת מראש את שם השבט החדש של בני עקיבא. ולרוב, בלי לחשוף כעת מקורות, מאמציי הוכתרו בהצלחה. הייתי הראשון להגיע לסניף בארשת חשיבות ולגלות את המידע הסודי רק למקורבים ביותר. כבר שנים שאין לי הרבה קשר עם השבט החדש של בני-עקיבא, ועדיין המידע הזה מצליח לגרות את יצר הסקרנות שלי. מסתבר שזה לא רק אני, והמשיכה האנושית לסודות היא תופעה כלל-אנושית ועל-זמנית, כפי שאפשר לראות בסיפור על פנדורה והתיבה שלא התאפקה מלפתוח. כל 'סוד' מציב בפנינו פיתוי חזק, לפעמים בלתי-ניתן-לעצירה, לפצח ולחשוף אותו. ואין מי שיודע זאת טוב יותר מערוצי התקשורת השונים ובראשם צלמי הפפראצי. הטכנולוגיה המודרנית, בפרט בחברה הישראלית שבה כל העם צבא, מזמנת אפשרויות בלתי-מוגבלות לגילוי והפצה של מידע סודי, מוטעה או אמיתי. ולצערנו אין אירוע בטחוני שלא מלווה בעבירות שונות של בטחון מידע. הפעם היה זה האבל על מותו הכואב של סא"ל מ', שהוכתם בידי הפצה פזיזה של מידע שאילץ את הצנזורה הצבאית להתערב. כשהנזק העצום של גילוי הסודות מתחיל להתברר, אנחנו מאשימים את חושפי הסודות. "לגרוט להם את המכונית" הציע ג'קי לוי בתכנית-רדיו ששמעתי היום, "לכבול אותם בשלשלאות", החרה-החזיק אחריו אברי גלעד. ובמובן מסוים זה וודאי נכון: החברה צריכה לפעול במישרין נגד מגלי הסודות שלה. אך ישנה גם עבודה עמוקה יותר, קשה יותר, שבלעדיה כל הפתרונות לא יהיו ברי-קיימא. העבודה על יצר הסקרנות שלנו. רבי יעקב חגיז, מגדולי רבני מרוקו במאה ה-17, חידש חידוש הלכתי עצום (שו"ת הלכות קטנות חלק א סימן רעו): "נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו". אנו רגילים להבין שאיסור רכילות חל רק על מי שמספר דבר-מה לחבירו. אך לאמתו של דבר האיסור חל באותה מידה גם על השומע, על זה שמחפש ברשתות את המידע העדכני ביותר גם אם טרם הותר לפרסום. "לא תלך רכיל", מסביר רבי יעקב חגיז, הוא לא איסור פרטי אלא ציווי שמבקש לכונן חברה שלימה. חברה שמסוגלת לתת מקום לסודי ולנסתר, ולהתגבר על השאיפה האנושית-כל-כך לחשוף ולגלות כל דבר. בשכר זה שמשה הסתיר את פניו מלהביט אל הא-לוהים, כך אומרים חז"ל, הוא זכה לכך שיקרן אור פניו. ככל שאדם מסוגל להניח לסודות חיצוניים, כך הוא מסוגל לייצר אישיות פנימית מלאה וקורנת יותר. זו גם המשמעות העמוקה של רעיון שמירת העיניים. סא"ל מ' פעל כל ימיו למעננו בצנעה ובסתר, ומסר את חייו בידיעה שאיש לא ישמע לעולם על מעשיו. הדרך להשאיר את דמותו עמנו היא לא באמצעות גילוי שמו או תמונתו, אלא בהפיכת החברה שלנו לחברה שמעריכה פנימיות ודיסקרטיות, חברה שיש בה סוד.
