יש הצהרות של חברי כנסת שגם בתקופת בחירות צריכות להיקרא כפי שהן, בלי הייחוס הציני של הרצון להרוויח עוד קולות בקלפי. אני מאמינה לשר בנט. הקריאה שלו לקבלת ילדים ממוצא אתיופי לכל מוסד חינוכי והאיום בסנקציה כלפי מי שיעז לא לעשות כך - אותנטיים בעיני. גזענות מעוררת שאט נפש, והזעקה מולה היא תגובה מידית של כל מי שרואה את עצמו כבן אנוש בכלל וכאיש חינוך בפרט. יחד עם זאת, דווקא מכיוון שמדובר בשעת בחירות, בוא ננצל את שעת הכושר ונשאל כמה שאלות על קבלה במובן העמוק, לא זו הקשורה לטפסים ובירוקרטיה. קבלה במובן שלילדה או לילד מהמוצא האתיופי, על המכלול השלם שהם מביאים איתם, יש מקום בבית ספרינו. מובן מאליו זה לא. מדוע? כי כל מערכת חינוך, מעצם היותה כזו, מחזיקה בראש דמות בוגר מדומיינת אליה היא מכוונת. אולי בתקופה פוסט מודרנית מערכות חינוך מחזיקות מגוון יותר גדול של בוגרים, אבל בדי-אן-איי של מערכת חינוכית, באשר היא, ישנה הנחה לגבי תכונות ראויות ולא ראויות, התנהגות מקובלת ובלתי מקובלת או מסלול חיים עתידי כלשהו אליו שואף החינוך. אם הכל היה פרוץ ואפשרי זו לא היתה הרי מסגרת מחנכת. העסק מסתבך כאשר מדובר בציונות הדתית. שנות השבעים היו קו פרשת מים בעיצוב פני המגזר כפי שהוא מוכר לנו היום. מי שהובילו את מהפכת הזהות שניערה את הציונות הדתית ובקשה להעמיד אותה בראש החנית של החברה הישראלית היו אנשי גוש אמונים וגרעין גחלת. אלה ייצרו קווי מתאר ברורים בכל הקשור לזהותם של בני הציונות הדתית ומבחינה רבה קווים אלה משרטטים את דמות הבוגר האידיאלית עד ימינו אנו – לכל הפחות באופן התת מודע. האם דמות זו תואמת את המציאות? ברור שלא, הציונות הדתית ומערכות החינוך שלה, הפורמאליות והבלתי פורמאליות, צבועות בגוונים רבים, וטוב שכך. אבל בפנים, עמוק, מסתתר אותו 'שרוליק' של הציונות הדתית, שאליו מכוונת המערכת. הרבה מידי ילדים שגדלים במוסדות החינוך של הציונות הדתית לא מתאימים לדמות הזאת. הם לא צריכים להיות. ראשי מערכת החינוך מעוניינים שיהיה מקום לכולם, שבית החינוך יהיה כמו משפחה המקבלת את הסתעפויות הזהות השונות. זה לא פשוט כי בעומק תפיסתה הציונות הדתית היא קהילה שחושבת באופן 'מודרני', עם אמתות גדולות וסיפורים מארגים ובסופו של יום עם דמות אידיאלית שהיא מעוניינת לטפח. אם אנחנו מעוניינים שתהיה קבלה אמיתית, של בני העדה האתיופית, אבל גם של נוספים שבאו מרחוק ומקרוב, צריך להתחיל לחשוב איך עושים את זה. כיוון פורה אחד יכול להיות קבלתם של הבית והמשפחה, של ההקשר שהילד גדל בו. גם אם הקשר זה שונה או אפילו לא הלכתי. בואו נתחיל מכך ש'ערב עדות' איננו רק מופלטות ואינג'רה, אלא הבנה כי יש כאן הזדמנות למפגש עם תרבויות אחרות, שיש בהן היגיון וחוזקות שכדאי להכיר. ש'ערב העדות' יפרוץ את גדרי החינוך החברתי ויהפוך ליום ועוד יום ולחינוך הערכי שאנחנו מגדלים על ברכיו את כל הילדים שלנו. זה לא פשוט, זה גם לא אומר שצריך לוותר על החינוך לערכים ברורים, אבל ישנה כאן בקשה שנהיה גמישים יותר, רכים יותר, ואז אולי בתי החינוך שלנו יהיו פתוחים לרווחה לכל המבקש לבוא בשעריהם. בתזמון מושלם, ההצהרה של שר החינוך נפתלי בנט תפסה אותנו, אנשי עמותת יסודות שבמכללת הרצוג, בסיומו של יום למידה למנהלי מוסדות החמ"ד במחוז ירושלים, אותו הובלנו במשותף עם המפקח קובי עמאר. יום הלמידה הוא חלק ממסע העוסק בחיבור בין מסורת וחידוש בחינוך ואנחנו בקשנו להכיר את הפתרונות של אנשי 'ביתא ישראל' לחיבור מאתגר מסוג זה. הלמידה מההצלחות של הקהילה ולאו דווקא ההתמקדות בקשיים שלה היא הדרך שאנו ואנשי החמ"ד בחרנו ליום הלמידה, בחירה מודעת שגם היא חלק מהפתרון לסוגיית הקבלה השלמה של ילדי העדה. הדברים שהובאו כאן נולדו בתוך כדי המפגש עם המנהלים, הם לא בהכרח משקפים את עמדותיה של הקבוצה כולה, אבל הם בהחלט מעידים, כי כולנו גם יחד עוברים מסע ארוך של חשיבה משותפת וגיבוש זהות.
