הימים האחרונים היו צונאמי אדיר שלפחות אצלי הכניס בתוכו גם המון בלבול, רגשות וכאב. זכיתי להיות שותף מתחילת הדרך יחד עם נפתלי ואיילת והצוות המצומצם מאוד שליווה אותם אז בהתחבטויות בלבטים ובניהול המערכה. בימים שבנט היה רק נפתלי, שאף אחד לא זיהה אותו ברחוב ושהרעיון נאמר בעיניים בורקות ומתוך רצון אמיתי לעשות שינוי. זכיתי להיות חלק מצוות שרצה באמת לעשות שינוי עמוק במדינה. שרצה לקדם את כולנו לחיים טובים יותר. לקבל החלטות על קמפיינים נקיים אך מתוחכמים, לענות לכל פונה ולעשות ככל האפשר כדי להרים רעיון עד השמים ובעזרתם. הימים האחרונים הכניסו המון תקווה שאולי העזיבה היא רק טכנית. שנפתלי הוא עדיין הג'נטלמן עם הכיפה שרוצה לעשות למען המדינה והעם והתורה כפי שאמר שוב ושוב. אבל העזיבה איננה טכנית. אחרי ימים של בלבול רב, היתה לנו שיחה ארוכה שהבהירה לי שיש כאן משהו עמוק מאוד ומוחלט מאוד וכדאי וחשוב שנדע זאת. בשנת 2012 חברו כוחות חילונים דתיים וחרד"לים להקמת כח חדש. דבר שהיה נכון מאוד לזמנו והביא לבשורה של 12 מנדטים. הבשורה הזו, על כל מורכבויותיה, כבר לא נמצאת אצל בנט. מפלגת הימין החדש איננה בית יהודי. היא ימין. מפלגה לאומית שזה עניינה. היא תוביל את דגל המאבק על שלמות הארץ, היא תמשיך לתמוך בחנה סנש ביוני נתניהו בדוד המלך ובמשה רבנו, אבל המחויבות היום יומית שלה תהיה בעיקר לנתניהו וסנש. פחות לדוד ולמשה. זה אולי נראה טכני, אבל זה הרבה מעבר. הכרנו מנהיגים רבים בעבר שרוממות הלאומיות הייתה בגרונם וברגע של מבחן הכל התפרק. אריאל שרון אביר ההתיישבות שגירש יהודים מגוש קטיף, מנחם בגין מלך הליכוד שנטש את סיני. כולם אנשים אוהבי הארץ באמת. אך כאשר אין מחויבות למשהו מעבר, הארץ לא יכולה להחזיק מעמד. בלי תורה אין לנו את הקושאן על הארץ- זה לא אני אמרתי, אלה דברים שבנט אמר שוב ושוב בנאומיו. והם מדויקים. וממילא מפלגה שאין לה מצפן תורני עלולה לוותר על לאומיותה. אני מתפלל שהדברים לא יקרו במפלגתו של בנט, אך ללא הקושאן הכל יכול להשתנות. הגמגום של הבית היהודי בשנים האחרונות בכל הקשור לנושאי דת ומדינה היה לרועץ עבור כולנו. אבל מתוך הבנה בחשיבות המהלך הכללי הכלנו את זה. עכשיו יש לנו הזדמנות לקחת את המקום הזה בשתי ידיים ולהוביל שינוי אמיתי. משהו חדש מתחיל. הקשר הזה של עם וארץ ותורה הוא דגל שעל הבית היהודי להרימו. המחוייבות היא לא רק לחנה סנש, ליוני נתניהו לדוד המלך ולמשה רבינו. המחוייבות היא גם לשרשרת הדורות של חכמי ומנהיגי תורה שבעל פה. חכמים שהובילו אותנו בדרך של חיבור עמוק לארץ ישראל. בדרך של ׳יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ׳ יחד עם ׳ועשית הישר והטוב׳. מורשת שהיא לא רק ״הדתה״ אלא גם הקשבה עמוקה לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה. אם הציונות הדתית תחליט שהיא מוותרת על החלשים בחברה, על העם שלה היא לא תוכל לשמור על תורתה ועל ארצה. כי הם באמת שזורים זה בזה. רק אם נצליח, שוב, להרים את כלל הדגלים, נוכל לחזור להנהגה. נשמע כמו תקליט ישן וחלוד- אולי, אבל בעיני זו הדרך, לא רק אסטרטגיה או טקטיקה זמנית. הציונות הדתית חייבת בית שיכניס בתוכו את הערכים הללו. שיאפשר לטפל בנושאי הדת היומיומיים לא רק כסוגיות תקציב, אלא כחלק ממטרה גדולה ואמיתית בבנייתו של עם ישראל בארצו. היא צריכה למצוא מחדש מנהיגים רעננים ורלוונטיים שיחד עם הכוחות הקיימים יחזירו אותנו למרכז המפה. לא רק כמש"ק דת אלא כמפלגה דתית לאומית שדואגת לכלל דגליה ומכניסה בתוכה ציבורים נוספים הנאמנים לרעיונות אלה. זו לא פרידה כועסת, זו לא פרידה הבאה מתחושת בגידה. בנט הוא אח וחבר אמת. הוא לוחם שרוצה בטובתה של המדינה, אבל הוא כבר לא המנהיג שלי. זו הבנה עמוקה של המצב הנוכחי וקריאה לציונות הדתית ולתומכיה להרים עיניים ולהמשיך הלאה. לא להתבייש בכלל הדגלים שלנו, כפי שנאמר שוב ושוב בשנים האחרונות בכנסי הבית היהודי. אוהבים את עם ישראל. אוהבים את ארץ ישראל. אוהבים את תורת ישראל! בימים טובים יותר צילום: איציק בירן
