השבוע שמעתי על תלמיד כיתה ד' שלאחר שהוריו שמו לב שהוא הפחית משמעותית באוכל נלקח לטיפול בידי רופא המשפחה שלו שבדק ומצא שכל הסימנים תקינים. שיחה סתמית של אמא של אחד התלמידים, שביקשה מאמו של התלמיד שהפסיק לאכול, אם בנה יוכל להצטרף אליו לאירוע 'על האש' שכל הכיתה עושה, הוליד אצלה פתאום נורה אדומה וענקית: "איזה אירוע?" היא שאלה ומשהו התחיל לבעור לה בלב "את לא יודעת שכל הכיתה עושה אירוע?" וכאן הכול התפוצץ. הסתבר שהילד שלה סובל מחרם כיתתי שקט (חרם שקט זה שמדברים איתו רק בשביל שהמחנכת לא תחשוד אבל לא באמת מזמינים אותו לאירועים חברתיים, והכיתה מנדה אותו מכל פעילות אחר הצהריים) וכבר מעל חודשיים!!! שאף אחד בכיתה לא סופר אותו או מזמין אותו לפעילויות כיתתיות של אחר הצהריים. המחנכת? היא לא חשה מאחר שהכול בכיתה היה כרגיל. ההורים שלו? בחודש הראשון לא באמת הבינו במה מדובר. רק אח"כ לאטו לאט החלו לחוש ולרחרח משהו כאן לא בסדר. הם חשבו שאם תהיה בעיה כזו אז ברור שהילד שלהם יבוא ויגיד להם. אז זהו. שהוא לא. רק בחודש האחרון נתקלתי במעל חמישה מקרים כאלו של חרם כיתתי החל מכיתה ג' ועד לכיתה ט'. כל חרם כזה רוצח (אין לי מילה עדינה יותר) את הנשמה של התלמידים האלו ומצלק אותם לכל החיים. אל תחכו שהילד יגיד לכם. פשוט תיגשו ותבררו איך הולך בכיתה על בסיס יומימי כי לפעמים חרם יכול להיות כמו גז: בלי ריח. בלי טעם. בלי צורה אבל עדיין מדובר בחתיכת רעל.
