אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה היה לגמרי צפוי. התיקים שנתפרו בתפרים גסים נשלחים פעם אחר פעם להשלמות חקירה. הפרשנים-מטעם מספרים לנו כל העת שאת חוקרי המשטרה ליוו פרקליטים מנוסים, ובראשם ליאת בן ארי, פרקליטה בכירה, ושלכן לא יכול להיות כל ספק באשר לתוצאות ההמלצות של המשטרה – אבל זה לא כך. המציאות מראה שהליקויים הם רבים – ושחלקם נובע מהנחישות של גורמים מסוימים להגיע, מהר ככל האפשר, לשלב שבו תהיה המלצה לכתב אישום.; מה שיכול להוביל למהפך בבחירות. שוב ושוב מסתבר שהכול חרטא. עדים רלוונטיים לא נחקרים. פינות אפלות נותרות לא מוארות. החוקרים מחפשים ראיות מתחת לפנס – ולא במקום שהן אמורות להיות. רשלנות וחוסר מקצועיות, מגמתיים, ניכרים על כל צעד וצעד. רוני אלשיך, המפכ"ל היוצא, אומנם מיהר להעביר את תיק 4000 ביום שבו הוא סיים את תפקידו עם המלצות – אבל לכל מי שקצת עקב אחר מהלך ההדלפות, גם אם הן היו מגמתיות, על גבול הזדון, היה ברור שיש משהו לקוי באורח בסיסי במה שנאסף בידי החוקרים; ולא רק בגלל שחלק מהם פעלו מתוך ניגוד עניינים מובהק. רוני ריטמן, לדוגמה, מי שעמד בראש להב 433, חשב שראש הממשלה "תפר" לו את התיק שבו הוא נחשד בהטרדות מיניות, ולכן לכל איש הגון היה צריך להיות ברור שהוא אמור להיות מסולק מחקירות ראש הממשלה - אבל זה לא קרה. משום מה, אגב, זה גם לא הפריע לפרקליטה המלווה שהכול מדברים בשבחה; גם היא לא ראתה להעיר לגורמים הממונים עליה שייתכן ותוצאות עבודתו של ריטמן יהיו לוקות בהרבה "חורים". היא גם לא מצאה כל דופי בהתנהגותו של אלשיך, מי שטען בשידור חי שראש הממשלה שכר חוקרים פרטיים כדי להציק לחוקרי המשטרה, לאחר שהוא נועץ ביועץ תקשורת שעוינותו לבנימין נתניהו ידועה זה מכבר. וגם זאת: למן תחילת החקירות היה ברור שהדרך שבה הולכות רשויות החקירה היא דרך לא סלולה, מלאה חתחתים, שבסופה תהיינה דילמות של ממש. ראשית, קשה יהיה להוכיח שבנימין נתניהו הוביל להחלטות בניגוד לעמדות של הדרגים המקצועיים; ושנית, שהבטחה לסיקור אוהד - מה שבפועל לא התקיים - מהווה שוחד. גם אם אפשר לומר, בדוחק, שגם סיקור כזה מהווה "שוחד", על פי הגדרת המושג הזה בחוק, זה מעולם לא קרה בישראל. מאות פוליטיקאים נהנו מ"סיקור אוהד" תמורת דברים שהם עשו לטובת מישהו. יאיר לפיד בהחלט יכול היה להאיר את עיני החוקרים בעניין זה. אבל כל זה לא יעצור, כנראה, את היועמ"ש. הלחץ עליו הוא עצום. עיתונאים לא מעטים דוחפים אותו לכיוונים אפלים. רובם ככולם, חצרנים בחצר של מחנה רק-לא-ביבי; מה שלא מפריע להם לטבול ושרץ בידם. ויש, כמובן, גם לחצים פנימיים, לא פשוטים, מן הבית. בפרקליטות יש מחנה גדול שיראה בסגירת התיקים נגד נתניהו מעין כישלון אישי. אבל זה לא צריך להיות כך. כשעדנה ארבל, אז פרקליטת המדינה, הכינה טיוטת כתב אישום נגד אריאל שרון - ושם היו מיליונים שהחליפו ידיים - היועץ המשפטי לממשלה באותה העת, מני מזוז, לא נבהל. הוא סגר את התיק – ואף אחד לא העז לומר מילה; רק משום שכנופיית הזבל בתקשורת רצתה בנסיגה מגוש קטיף ומצפון השומרון. וזה מה שאני אומר כעת לאביחי מנדלבליט: אל תירא ואל תחת. החקירות לא הניבו דבר. הן היו מוטות – והן נשארו כאלה. ההשלמות לא יחדשו דבר. הן ייעשו בידי אותם אנשים שפעלו בזדון לאורך כל הדרך. אלה אותם אנשים שהדליפו חומרי חקירה באורח מגמתי. לך בדרך הישר – ואלוהים יהיה עמך.
