המשטרה מבקשת להרגיע – אבל כל מי שעיניו בראשו צריך להיות מודאג. החקירה המתנהלת כעת, שבמרכזה אפי נוה, עד לאחרונה יו"ר לשכת עורכי הדין, היא לגמרי פוליטית.

אין בה מאומה שהוא תמים. לא הדרך שבה נאספו הראיות-לכאורה, שהיא דרך הנוגדת אמות מידה המקובלות בכל מדינה דמוקרטית – ולא מי שעומד בראשה ומנווט את מהלכיה.

פרקליט המדינה הוא איש לגמרי פוליטי. כך הוא התנהג בשנתיים-שלוש האחרונות בעת שהוא הוביל את "חקירות נתניהו" – וכך הוא מתנהל עתה. לא שהשיטה למינוי שופטים היא מושלמת; רחוק מאוד מזה. במשך שנים רבות יש בה קלקולים לא מעטים – אבל כאשר היא שירתה את מחנה השמאל, זה שמבקש ליצור אנרכיה שלטונית כעת, במקום שוב להיכשל בבחירות לגיטימיות, איש לא טרח לערער עליה; לא כאשר אהרון ברק עשה בה כבתוך שלו ולא כאשר הנפוטיזם אכל בה בכל פה.

רק עתה, כששרת המשפטים ניסתה לאזן במידת-מה את האופן שבו התמנו השופטים במשך שנים ארוכות קמה קול צעקה. במחנה המטורלל שלא מצליח מזה שנים להפיק מקרבו מנהיג ראוי, הבינו שהם עומדים לאבד נקודת משען מרכזית שבאמצעותה הם מצליחים לעקר את ניצחון מחנה הימין בקלפי באמצעות עתירות הזויות שמתקבלות בברכה בבית המשפט העליון שאליו נבחרים שופטים עם אג'נדה מאוד מסוימת, החלו הטענות להישמע בפומבי. והקולות המקוננים היו אותם קולות, בדרך כלל, של חצרני-החצר הידועים, שדורשים כל העת להיפטר מראש הממשלה הנבחר שלא בדרך המקובלת בכל משטר דמוקרטי.

אף פעם, לדוגמה, לא נשמעו טענות נגד הדרך שבה נדחפה, בזמנו, אשתו של אהרן ברק לתוך מערכת המשפט עד לכיסא הרם של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה או על האופן שבו מונתה דורית בייניש לבית המשפט העליון. הרי כולם עוד זוכרים שכאשר מאיר שמגר שימש בתפקיד נשיא בית המשפט העליון דחתה ועדת המינויים את ההצעה למנותה כשופטת.

שמגר, מהמחוננים שהיו אי פעם במערכת אכיפת החוק, ידע בדיוק למה הוא מתנגד למינוי הזה. אבל כאשר הוא פרש מתפקידו ומי שהחליף אותו היה אהרן ברק נסללה הדרך למינוי של דורית בייניש. וברק גם ידע למה הוא ממנה את בייניש; שיטת הסניוריטי הבטיחה שכאשר הוא יפרוש מי שימלא את תפקידו – וגם יבטיח שמורשתו לא תיפגע - תהיה בייניש. וכך באמת היה; למרות שמי שהיה אז שר המשפטים, חיים רמון, כפר בנכונות השיטה.

אלא שחיים רמון, למרות ניסיונו הפוליטי העשיר, לא הבין דבר אחד; מערכת המשפט חזקה יותר מכל פוליטיקאי. ומכאן הדרך לאישום פלילי הייתה קצרה ביותר. מה שקרה לאחרים, כמו ליעקב נאמן, קרה גם לו -  והוא מצא את עצמו חיש קל חשוד בעבירה פלילית; מה שאילץ אותו לפרוש מתפקידו. המשטרה השקיעה מאמצים בלתי נלאים כדי לבנות לרמון כתב אישום לתפארת. מי שהחליף אותו בתפקיד, מאיר שטרית, כבר היה הרבה יותר זהיר. הוא לא התנגד שדורית בייניש תיבחר מכוח שיטת הסניוריטי.

כך פעלה השיטה מאז ומתמיד. חבר הביא חבר. נשיא ממנה נשיאה. גם את אשתו – וגם את מחליפתו בתפקיד; והכול התנהל על מי מנוחות עד לקדנציה הנוכחית שבה התמנתה איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים. שי ניצן, לפתע פתאום, מצא שדרכו לבית המשפט העליון נחסמה בגלל הרכבה הנוכחי של הוועדה; מה שגרם לו, ככל הנראה, לעוגמת נפש רבה. גם במחנה שהוא משתייך אליו לא הניחו לו; והחיפוש הבלתי נלאה אחר פגמים בהתנהגותו של ראש הממשלה לא חדלו אף לרגע.

ואגב, אם מישהו מחפש סימנים מובהקים לנאמר לעיל, חשוב לזכור שבימים אלה ממש נסגר, באורח מוזר, ומגוחך בעליל, "תיק השופטות" שבמסגרתו נחקרה הצעה שקיבלה הילה גרסטל, אז מועמדת לתפקיד היועמ"ש, לסגור את תיקי החקירה נגד שרה נתניהו תמורת המינוי הנכסף. גרסטל מיהרה לספר על כך לחברתה, אסתר חיות, אבל השתיים לא טרחו להעביר תלונה מסודרת למשטרה. גם אז היו הכותרות בגודל  אותיות של קידוש לבנה. אבל כאשר התברר שבנימין נתניהו לא קשור לפרשה, היא דעכה בקול נפיחה דק.

זאת היא, להתרשמותי, שיטת העבודה של שי ניצן; ולכן, אסור להניח לו לנהל את ה"הפרשה" החדשה. הוא פועל תוך ניגוד עניינים מובהק – וזה גם ברור למה. היועץ המשפטי לממשלה הדיר את עצמו ממעורבות ב"פרשה" זאת ללא הסבר  - וגם זה תמוה. למה להניח דווקא לשי ניצן להיות מעורב בה; כלום אין זה ברור,שהוא לא יניח לגורמי החקירה עד שתימצא ראייה כלשהי הקושרת את איילת שקד להתנהלות לא תקינה כלשהי ?

והיא לא תהיה הראשונה; לפניה היו כמה וכמה שרי משפטים - ומועמדים למישרה זאת  - שסבלו מנחת זרועה של מערכת כוחנית, לא מרוסנת, ששמה רגל, שוב ושוב, למשטר הנוהג בישראל.