'הפרדת דת ומדינה', זו הבשורה הגדולה של יו"ר 'זהות', משה פייגלין וטועה מי שחושב שרק גראס לכל דורש, הביא אותו למקום המכובד לו הוא זוכה בסקרים.

מהי 'הפרדת דת ומדינה', על כך כמעט ולא מדברים. מאין נולדה הסיסמה הזו, עבור מי היא תמיד הייתה בשורה ומה אחריתה – בזה כמעט אין מי שעוסק.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הפרדת דת מהמדינה איננה שאלה שנוגעת רק לתקציבים, חוקים וסעיפים שונים. הפרדת הדת מהמדינה הינה רעיון במחשבה המודרנית, לפיו ראוי למוסדות המדינה להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים ומן הערכים הדתיים. ישנה המדינה, שהיא 'חברת אחריות גדולה' בה כל האזרחים שותפים; וישנה הדת, עולם הערכים, אותו כל אדם בוחר וחי לעצמו.

המדינה הינה חברת השקעות ולְמה שרבים יכולים להשיג כשהם מתאגדים יחד, אני הקטן לעולם לא יוכל לזכות. מה חושבים כלל המשקיעים באותה חברה כלכלית בשאלות של זהות, תרבות, חינוך וערכים, זה עניין למחקר, אך דבר לגמרי לא נוגע לעניינו של אותו 'עסק מוצלח'.

התפיסה הנ"ל עוררה בלא מעט מקומות בעולם מלחמות של ממש. 'מלחמות תרבות' הן נקראו. מצד אחד עמדו אנשי העולם החדש והנאור וטענו שאל לה למדינה להיות אחראית על עולמו הרוחני של היחיד וודאי שחס מלהזכיר כל אפשרות של מימון פיתוחו של כזה. מן הצד השני, עמדו הדתיים, אלו שראו במדינה מכשיר רב כוח להתפשטות דתם, מקור מממן ומעצים לתפיסתם הרוחנית.

המלחמה הייתה בלתי נמנעת כיוון שאף חברה כלכלית לא יכולה ל'עוף קדימה', כאשר על ראשה יושב 'משגיח כשרות' שבוחן כל העת את דרכה, המתאימה היא לרוחה של הדת אם לאו. הדת תוקעת וחונקת את החיים, כך נקבע ומכאן קצְרה הדרך אל הפרידה.

לכאורה אין קל מלהעתיק את אותו דגם של מחלוקת ומלחמה גם אל מדינתנו. ישנה מדינה, ישנה דת, להתקדם יחד לא ניתן. אלא שמלבד הדמיון החיצוני, זה שעוסק רק בשמות וכותרות, כמעט ואין שום דמיון פנימי ואמתי.

מי שמבקש להפריד את הדת והמדינה כאן אצלנו חוטא בהבנת דתנו ובהבנת עניינה של מדינתנו. תורת משה מעולם לא יועדה להיות נחלתו של המאמין הבודד. גם מאמינים רבים אינם מספיקים עבורה. תורת משה הייתה ועודנה תורה לעם, עם שחי בארץ משלו, בה הוא מקיים את מלכותו.

ולא זו אף זו – אף אחת מהדתות שמדינותיהן נפרדו מהן, לא הולידה את אותה מדינה. אף אחד מהן לא הייתה המקור למחשבה הלאומית המכוננת של אותה ישות ממלכתית. בכמעט כל המקרים, לא הדתות היו הגורם המחבר בין בני אותו עם ובני אותה מדינה, אלא גורם שהצטרף בשלב מאוחר ומצא לו מקום בנפשם של היחידים ומשם התגלגל הלאה וקנה לו שביתה במוסדות המדינה.

האם משהו מכל זה מזכיר את תורתנו ומדינתנו? מהיכן צצנו פתאום, קרוב לשמונה מיליון יהודים כאן בארץ ישראל? האם כולנו בחרנו במקום בגלל הנוף, או שמא בגלל אוצרות הטבע, מרבצי הנפט והאדמה הרוויה בגז טבעי? מהיכן בכלל צץ עמנו, האם משהו בהיסטוריה שלו מזכיר ולו במעט התפתחות לאומית אחרת במקום כלשהו על פני הגלובוס?

ה'בשורה' שנמצאת בפיו של משה פייגלין איננה בשורה חדשה. זו בשורה עתיקת יומין, אשר מולדתה ברעיון העל של הכנסייה הנוצרית שר"י. ישנם החיים וישנה הדת, לדור בכפיפה אחת הם לעולם לא יוכלו וכל מה שנותר להם זה לחלק את השלטון בעולמות.

'הבשורה' של משה פייגלין, זו שהוא עוד מבטיח שתגרום לקירוב רחוקים בזכות ביטול הכפייה, היא עבורנו אסון שאין לו שם אחר מלבד – ביטול חזון הנביאים וחזרה מכל מה שחלמנו עליו. תפיסתו הינה חירוף וגידוף כלפי התורה וכלפי שמים.

בשולי הדברים – לפי תורתנו, אם יחידים חוטאים, אפילו אם הם רבים, זו צרה; אולם אם רבים צדיקים אך במנהג המדינה מעוגנות העבירות כחוקה, זוהי צרה צרורה. קצר המצע מהשתרע לציין את כל אותם מקומות בתורה מהם עולה שחרון אף ה' ניתך דווקא במקום בו העבירות הפכו להיות מקובלות כנורמה ציבורית, אף אם רק יחידים חטאו בהם, לעומת מקומות בהם רבים חטאו, אך החוקים ומנהג הציבור הם ששמרו ואפשרו חזרה בתשובה.