צמרמורת. זה מה שהרגשתי כשראיתי את הודעת דובר צה"ל כי גופתו של זכריה באומל ז"ל הובאה לישראל. לא שמועה, לא בדיקה ולא כלום – חזר הביתה. ב-24 השעות האחרונות אני שומע מהסובבים אותי שאני לא היחיד. אני לא היחיד שמתרגש, וגם לא היחיד שנזכר באיזו דסקית משנות ה-90 של המאה הקודמת עם שמות ששת הנעדרים, ששלושה מהם הגיעו עד כה למנוחת עולמים שהם רחמים אלשייך ויוסף פינק ב-1996 והלילה זכריה באומל. הנותרים הם חבריו של זכריה - יהודה כץ וצבי פלדמן – והנווט רון ארד. דסקית הנעדרים האישית שלי אגב, נמצאה במגירה בחדר אצל ההורים. דיסקית הנעדרים צילום: יגאל בנעט בדרכי ללוויה שלחתי הודעה לחבר שכבר התמקם אם יש סיכוי לחנייה הוא ענה ב"אתה לא רציני" שהסביר לי את העובדה שעלי לחפש חנייה ברחוב צדדי. ספדו לו ראשי המדינה והצבא, דרך מי שעומד היום בראש ישיבת ההסדר הר עציון, בה למד זכריה עד אחותו. תוך כדי התחיל להתנגן לי בראש השיר "עשרים אלף איש" של אריאל הורוביץ. את השיר כתב הורוביץ על שון כרמלי, חייל בודד שנולד בטקסס, ארה"ב, אך התעקש על שירות קרבי בצה"ל ונפל במהלך מבצע "צוק איתן". בינתיים ברשתות החברתיות של אוהדי מכבי חיפה עלתה קריאה להגיע להלוויה מתוך חשש כי המשפחה תהיה שם לבד. אתר חדשות הספורט ONE דיווח על 40,000 איש שמעולם לא פגשו את שון, אך הרגישו ש"אין דבר כזה חייל בודד. בשיר על הלוויה, שהרעיון של "אין דבר כזה חייל בודד" הוזכר גם הסתפק הורוביץ על מספר "סולידי" עם 20,000 איש. השיר דיבר על "שתי אחיות - עשרים אלף אחים" ועל כך שבאו ללוויה מטקסס, חיפה וגוש עציון. אחרי הלוויה סיפרו בחוג המשפחה שכאשר הם התקדמו בכביש החוף ללוויה בחיפה, הם דאגו מהפקקים, רק כדי לגלות שכולם בדרך ללוויה. באומל, אף הוא יליד ארצות הברית, ואחד משלושה ילדים, גדל בחיפה ולמד בישיבת הר עציון, שבגוש עציון, קיבל ליווי ראוי של אלפים שגם הם, ברובם לא הכירו אותו. ההמונים שחלקם גם נזכרו בדסקית הנעדרים שלהם, כפי שהזכיר ראש הממשלה בהספדו, ואחרים שממש כמו בשנת 2014, יודעים שלא משנה כמה זמן זה ייקח, כשהבן חזר העם התייצב ויאמר – עם ישראל חי. לסיום סמלי - כשנכנסתי לרכב לקראת פרידה מאריאל הורוביץ שהתארח בגלי צה"ל שיר הסיום היה – "עשרים אלף איש".
