באולפני הרדיו והטלוויזיה יושבים להם המומחים והפרשנים שהיו שותפים מלאים לפשע הלאומי והאנושי שהפך לנו את עזה לפח יקוש, תומכי הגירוש שהרס את חייהם של אלפי חלוצים, שרף הכי הרבה בתי כנסת מאז 'ליל הבדולח', הוציא את המתים מקברותיהם וגרם לחמאס לתפוס את השלטון. וכאילו לא קרה כלום הם מוזמנים שוב אל המיקרופונים להעלות באוב את 'פתרונותיהם' לבעיה העזתית הממארת פרי מעלליהם. והנה, כמו המלכים הבורבונים בשעתם - "לא למדו כלום ולא שכחו כלום". אל 'הפתרון המדיני' בו הם רואים חזות הכל הם מגיעים כך: למצרים הציעו את הרצועה והיא סירבה ובישראל - עוד רבין קיווה "שעזה תשקע בים". נשארה רק רמאללה, אבל אבו-מאזן אין בכוחו להחזיר אותה לעצמו למרות שהיא חיונית ל'פתרון המדיני' הנכסף: הפיכת האוטונומיה של אוסלו למדינה פלסטינית עצמאית. אומרים שנתניהו, למען המטרה הזאת אינו מוכן לשפוך דם של חיילי ישראל, אבל הם אינם מאמינים לו. הם חושדים בו שבסתרי ליבו הוא מתנגד למדינה הפלסטינית מטעמים לאומיים, רחמנא ליצלן, ולכן נוח לו שפלסטין והפלסטינים יהיו מפולגים וחצויים – אידיאולוגית, ארגונית וגיאוגרפית. הם לא יאמרו זאת בפירוש, אך בליבם הם משוכנעים שמיגור החמאס כדי לאחד את רמאללה ועזה לפלסטין ריבונית אחת, זו מטרה ראויה דיה לשלוח את צה"ל לכבוש את הרצועה, ויהיה המחיר אשר יהיה. לעניות דעתי, מדינאי אחראי לא ייקח על מצפונו כניסה קרקעית לרצועה אם בכוונתו לפנותה כעבור זמן. אולם השאלה היא, מדוע מחשבה בדבר השארות ישראלית ברצועה היא היום כל כך יוצאת דופן? אשים נפשי בכפי ואומר כאן בכל פה – כן, אנחנו, בעל הבית המקורי, חייבים לשוב ולקחת אחריות על עזה! סירובנו לעמוס על גבנו 'את שערי עזה הכבדים' אינו אלא תעודת עניות - פיסית ורוחנית. נתחיל במה שהעיניים רואות. ישראל ניסתה שני מודלים: את נטישת השטח ו'הכלתו' מבחוץ (מודל עזה), את האחיזה בשטח ע"י התנחלות בו, בשילוב עם שליטה צבאית (מודל יהודה ושומרון). מבחן התוצאה הוא חד-משמעי: מעזה עפים אלינו טילים ומשכם וחברון – לא! לפני מבצע 'חומת מגן' היינו חלוקים בשאלה, האם לשלוח את הצבא תוך סיכון חיי חיילינו אל הערים ומחנות הפליטים שמתוכם יוצאים המרצחים-המתאבדים, או שמא 'להכיל' את הסכנה מבחוץ? היום, רק משום שנפלה הכרעה בשעתה, לכבוש את השטח מחדש קרקעית ולהמשיך לשלוט עליו מבפנים - כביש 6 שהוא כמטחוי אבן מקלקיליה לא נסגר כפי שנסגרו הכבישים בטווח ה'קורנט' בעוטף עזה. הנה כי כן, ערכנו ניסוי, הרצנו שני מודלים והתוצאות מדברות בעד עצמן. גם חשבון העלויות הכספיות ברור. בשעתו טענו, שההגנה על ההתנחלויות ברצועה, במשולב עם הלחימה בטרור בתוך הריכוזים הערביים הצפופים, היא הרבה יותר יקרה ממה שהיתה עולה 'הכלה מבחוץ' לאחר יציאתנו מהשטח. והנה, לאחר שהחלפנו את ההגנה על ההתנחלויות בהגנה על "יישובי העוטף", ובמקום לרסן את הטרור בתוך עזה אנו מוציאים הון עתק על כיפות ברזל, איתור וחיסול מנהרות, שדות ומטעים שרופים ונזקי טילים מתפוצצים - רק עלות טילי היירוט מגיעה לעשרות מיליוני שקלים! - איזו חלופה עולה יותר? לו היינו נאמנים לעצמנו, היינו טוענים בשער האומות שניסינו ברצועה את הפתרון 'אדמה תמורת שלום' ונכשלנו ואיננו מוצאים דרך אחרת לתקן את הטעות מלבד החזרת המצב לקדמתו. אי לזאת, "התוחמת הצפונית" (היישובים ניסנית, אלי סיני ודוגית), למשל, מוחזרת לשלטון ישראל, לרווחתם של נתיב העשרה, זיקים, יד מרדכי ועוד. והיינו מחפשים מתנחלים לאכלס את היישובים, עם זכות קדימה לתושבים המקוריים. תושבי עזה הערבים היו מוצאים תעסוקה בסילוק מתקני הטרור שהוקמו על הריסות היישובים היהודיים, בבנייה מחדש של הבתים שממשלת ישראל הרסה ובחממות, שבשעתן סיפקו פרנסה לאלפים. על הרשת המשוקמת של היישובים היהודיים היתה מתבססת שוב נוכחות ביטחונית צה"לית. כי תנאי לנוכחות צבאית קבועה היא סביבה אזרחית ידידותית. בסביבה זרה ועוינת הצבא הוא כובש וימיו ספורים. ומתוך הרצועה – רק מתוכה! –היה הצבא חוזר להגן על הארץ כולה מפני קסאמים, גראדים, עפיפונים ובלוני נפץ. בימים הראשונים היה חוזר הממשל הצבאי. עפ"י אוסלו הוא רק נסוג, לא מת. החיים האזרחיים היו משתקמים והציבור היה מוזמן לקחת לידיו שלטון אזורי אוטונומי בדומה ליהודה ושומרון, עם ההבדל "הקטן" שאש"ף, פת"ח ורש"פ היו מורחקים ממנו. וכשהתושבים היו מתחילים לעבוד ולהשתכר ולשלם מסים, הם היו מקבלים שירותים ומתחילים לנשום לרווחה. לא שכחתי את הטרור ואת הפצמ"רים שהשתוללו בעזה גם בתקופה שלפני הגירוש. אולם באותו הזמן גם לשכם או למחנה בלטה הצבא התקשה להיכנס. לעומת זאת, בימים אלה שאנחנו "מכסחים את הדשא" לילה לילה בכל שטחי A, אין סיבה שלא נוכל לפעול בדומה גם בעזה. תושבי העוטף ינשמו לרווחה, ואלה מתוכם שמרוע לב מחאו כפיים למראה האוטובוסים שבהם גורשו אחיהם ואחיותיהם, אולי סוף סוף יבקשו סליחה ומחילה. כי רק שובם של המתנחלים יעניק להם ולילדיהם סוף סוף לילות של שינה. ומילה של 'ציונות' אל הימין הישראלי שמחק את עזה מתוך תודעתו: גם עזה כלולה בארץ ישראל בגבולות ההבטחה. לאחר הנטישה הפיסית הכפויה אין הצדקה לנטוש גם נפשית. הנאמנות לא"י איננה 'תכנית כבקשתך', שאדם יכול לבחור לו מתוכה לנוחיותו. עם הזכות כרוכה אחריות וזכויות באות ביחד עם חובות. נכון, שערי עזה כבדים, אבל שוב ושוב למדנו שדווקא מבחוץ הם כבדים יותר, כבדים מנשוא.
