נתתי בבית ספר 'חומת שמואל' תעודת הצטיינות לתלמיד אחד ובטעות שלחתי הודעה: "כל הכבוד! הילד שלך קיבל תעודת הצטיינות!" לאמא של תלמיד אחר במקום לאמא של התלמיד שבאמת קיבל את התעודה.

ועד שכבר הבנתי את הטעות וניסיתי למחוק, התקבלה התשובה:

"אתה לא מבין מה ההודעה שלך עשתה לי. בתור אם חד הורית שחוזרת מאוחר בלילה, היה לי אתמול וויכוח עם אחת מהשכנות שלי שזרקה לי ברעל:

את יודעת שהבן שלי אמר שהבן שלך הוא היחיד שעוד לא קיבל מצטיין שבועי? מה הפלא כשאמא שלו בקושי חוזרת הביתה ולא מסוגלת לחנך אותו כמו שצריך. התמונה הזו היא הדבר המשמח ביותר שקרה לי השבוע"

ואני קולט שהילד שלה הולך להגיע הביתה בלי שיש לו באמת תעודת הצטיינות כי לא רק שלא באמת הגיע לו אלא שהוצאתי אותו באותו יום מחוץ לכיתה בגלל שלא הפסיק להפריע.

ניגשתי ואמרתי לו: "תקשיב, אתה התלמיד הראשון שאני הולך להלוות לו תעודת הצטיינות".

הוא כזה מסתכל עליי ואין לו מושג מה אני בעצם אומר

"מצד האמת לא באמת הגיע לך היום. אבל אני מאמין שההתנהגות שלך כל השבוע תוכל להצדיק אותה. חוץ מזה שסיפרתי לאמא שלך והיא באמת שמחה"

ואיך שהוא שמע שסיפרתי לאמא שלו, נדלקו לו העיניים והוא אמר לי:

"מה באמת? סיפרת לה והיא שמחה על זה? כי אתמול היא אמרה לי בלילה עם דמעות כמה שאני מצער אותה אחרי שסיימה לדבר עם המורה לאנגלית שסיפרה איך שהפרעתי בשיעור וגם ככה החיים שלה קשים...תודה, אני לא אכזב אותך".

וכל השבוע התלמיד הזה, המופרע, זה שהרס והחריב שיעורים נהפך למלאך עד כדי כך שהיועצת ביקשה ממני לבדוק אם סוף סוף אמא שלו הסכימה לתת לו ריטלין.

"היא לא" עניתי, "הוא מתודלק מחומר הרבה יותר קשה מריטלין. קוראים לזה אהבה לאמא שלו".