"הפרדה בין נשים לגברים תהיה מותרת בחוק. לא, זה לא פרק נוסף בסיפורה של שפחה", כך התבטאה קרן נויבך בתוכניתה "סדר יום". אודה ואומר שלא ראיתי אפילו דקה מהסדרה המדוברת כיוון שגועל- נפש צרוף במסווה של אמנות קולנועית לא הולם את נפשי העדינה. אך ממשוב של אנשים שצפו בסדרה ההשוואה בינה להפרדה בין גברים ונשים באירועים היא מקוממת וחצופה. לפעמים נראה שהפמיניסטיות מתחרות בינהן מי תחבוט בדוסים יותר. כלומר, בגברים הדוסים משום שנשותיהם הן לא פחות משפחות, כנועות ומדוכאות. איך כינתה הפרופ' רות הלפרין קדרי את שיתוף הפעולה בין נשים לגברים בחברה הדתית? "תופעת המדוכא המקבל עליו את דין הדיכוי". במילים פחות אקדמאיות- תסמין האשה המוכה. אז תרשו לי פמיניסטיות יקרות לנפץ לכן את הנחת היסוד השקרית. הפרדה אינה הדרה. הפרדה בין גברים לנשים מאפשרת התנהלות חופשית במרחב הציבורי. כך בחוף הים, כך ברחבת הריקודים ולעתים גם במופע או בהרצאה. הפרדה היא לא גזירה, אלא בחירה של קהילה להתנהל במרחב שלה בדרכה שלה. רב- תרבותיות הוא עקרון בסיסי בכל מדינה דמוקרטית. הגישה הרב-תרבותית רואה בהבדלים בין קבוצות מקור פוטנציאלי להעצמה ולא רק להתנגשויות. מדוע לא יואילו הפמיניסטיות להבין זאת? השמאל החילוני יחד עם ליברמן עומד על רגליו האחוריות בכל הקשור לכפיה דתית. אך כפיה חילונית במסווה של דאגה לנשים היא כמובן צודקת ונאורה. ככל שנושא הדרת נשים עולה שוב ושוב ושוב אני מבינה כמה צדקו חז"ל כשאמרו- "כל הפוסל, במומו פוסל". קרן נויבך אמרה "אם מישהו לא מסוגל לשאת את המראה של האישה, שיתכבד ויכנס הוא הביתה". הגברים הדתיים מואשמים בחוסר סיבולת אל מול מראה אשה למרות שלא כך הם פני הדברים. בחברה הדתית נשים מואדרות, גברים רוחשים להן כבוד ולא מחפיצים אותן. נדמה שהפמינסטיות מצביעות על מומיהם של הגברים שסביבן. בחברה מתירנית נשים לעתים הופכות לאובייקט מיני, והגברים לא רוחשים להם את הכבוד וההערכה הראויים. אם כך, נראה שפסילתו של הגבר הדתי היא בעצם פסילתו של הגבר המחפיץ. "כן, כן, אנחנו הנשים לא הולכות לשום מקום ואין לנו כוונה להסתגר במרחבים שהקצתם לנו" אמרה נויבך. אם סעיף המבטל את איסור ההפרדה בין נשים לגברים בארועים ציבוריים לא יכנס להסכמים הקואליציוניים, אנחנו, הנשים הדתיות הולכות להסתגר במרחבים שקרן נויבך וחברותיה יקצו לנו וזו תהיה אירוניה במיטבה.
