הצופים בריקוד הדגלים המרהיב כל הדרך אל הכותל קיבלו כדבר המובן מאליו שכמעט כל מניפי הדגלים יצאו ממחנה אחד, הדתי-לאומי, ואף לא נשאלה השאלה: למה? וכי ירושלים אינה של כולם ושמחת שובה לחיקו של מי שהעניק לה את משמעותה, העם היהודי, אינה שמחת כולם? ובכל זאת, כאשר התפרצה שמחה זו לראשונה מיד לאחר תום ששת הימים, היה זה אבא אבן, מראשי מפלגת העבודה, ששאל: "מה ההתאהבות הזאת?" וביחד עמו היססה ממשלת ישראל לתת לשמחת ירושלים ביטוי ממלכתי. למה? בגלל 'מה יאמרו הגויים'! ומני אז ועד היום עם ישראל מחולק בין השמחים לחוששים, מחלוקת שמשום מה קוראים לה 'שמאל' ו'ימין', למרות שדבר אין לה עם שאלות של כלכלה וחברה. מאז יום שחרור ירושלים המחלוקת על גורל העיר ועל יהודה ושומרון אינה מרפה מאתנו. היא צובעת את כל חיינו הציבוריים. הנשיא טראמפ, שכגודל ידידותו לנו כך עוצמת אי הבנתו את בעיותינו, מתפלא על ה"בלגן" הפוליטי בישראל המפריע לו להתקדם עם "תכנית השלום" שלו. שיגיד תודה לאל הטוב על ה'בלגן' הזה, המציל אותו מקרע טראגי עם המחנה הלאומי בישראל ובעקבותיו אולי גם עם המחנה האוונגליקלי בארצו, שעל קולותיו מתבסס שלטונו. כשיתגלה ש"עיסקת המאה" מכילה בקרבה מדינה פלסטינית, ענני ה'בלגן' אמנם יתפזרו, אך טראמפ עלול לאבד את שלטונו. מפני שלא רק רוב הרוקדים עם הדגלים שייכים למחנה אחד, גם עשרות מיליוני נוצרים בארצו כך. הם אוהבים אותו ותומכים בו בגלל 'אהבת ירושלים', לא – חיבת פלסטין. אין לי הסבר, מה קרה למחנה "ארץ ישראל העובדת" שבזיעתו ובדמו נבנה הבסיס שבלעדיו מדינת ישראל לא היתה קמה, מדוע מאס ביציר כפיו דווקא כשהגיע לשיא הישגיו ולמה השאיר את "ההתאהבות" בפלא ההיסטורי של התגשמות הנבואות בנות למעלה מ-2500 שנים, למחנה אחד בלבד, חובשי הכיפות הסרוגות. עובדה היא שעד היום, 52 שנים אחרי הגעת עם ישראל למחוזות געגועיו, אל ירושלים ההיסטורית ואל בימות החיזיון של התנ"ך ביהודה ושומרון - עדיין רוב בעלי השמחה (ומסירות הנפש וההתנחלות והגיבוי הפוליטי) משתייכים לציונות הדתית. היסטוריוני העתיד אולי ימצאו תשובה לפילוג הלאומי חסר הפשר הזה, לי – כמי שאינו חובש כיפה - לא נותר אלא לומר להם: "שאפו!" כל הצדדים במחלוקת הלאומית הזאת טועים כשהם דנים ביהודה ושומרון בנפרד מירושלים, כאלו יש הווה אמינא של וויתורים טריטוריאליים ישראלים ביהודה ושומרון 'תמורת' השארת ירושלים בשלטון ישראל. אין חיה כזאת! בעיני הערבים וגם בעולם הרחב כל יהודה ושומרון אינם שקולים כנגד רחוב אחד בירושלים: אמרת 'ירושלים', אמרת ארץ ישראל. כך קראו הצלבנים לארץ כולה "ממלכת ירושלים", כך כשיהודי אתיופיה, להבדיל, חלמו על ארץ ישראל הם ביטאו את ערגתם במילה אחת: "ירושלים". מסקנה, אדוני נשיא ארה'ב: בלי שתיתן לערבים את ירושלים עד האבן האחרונה מאבני הכותל ("אל-בוראק", על שם סוסו של מוחמד, בשבילם) – 'נו דיל', לא עשית כלום, גם אם תציע להם את "הגדה" כולה. ואותם ישראלים שמספרים לך שהערבים יסתפקו באבו-דיס בירושלים ובחבלי יהודה ושומרון מינוס 'גושי' ההתנחלויות שיישארו ליהודים, או שהם משקרים לך ביודעין או שדעתם השתבשה עליהם. לדרישה הערבית האותנטית, המלאה, גם הקיצוני בשמאלנים לא יוכל להיענות, ולכן עשינו וויתורים חלקיים בלתי פוסקים ללא כל תמורה ממשית, כפי שקרה בפועל ברצועת עזה. אלא ש"וויתורי הביניים" האלה הסתיימו בירושלים. כאן הערבים אינם מוכנים לשחק אתנו משחקי שלום, כאן – הכל או לא כלום, וכך יוצא, שירושלים שומרת לעם ישראל גם על יהודה ושומרון. ב'יום ירושלים' יש הממחזרים את השאלה הישנה, הנואלת, "בעיסאוויה כבר היית? בכפר-עקב ביקרת?", עם המסקנה המתחייבת כביכול שצריך לחלק את ירושלים. אני נזכר שבעיצומה של האינתיפאדה הראשונה ביקרתי בארה"ב והיה זה בקליבלנד, כמדומני, שנסעתי במכוניתו של המארח שלי ולפתע הוא קרא לי למהר ולסגור את החלון הסמוך אלי. מה קרה? עשיתי טעות, הוא אמר, נכנסתי לשכונה לא טובה, כאן מסוכן! חשבתי בלבי - מה זה, חלחול ודהיישה באמריקה? אח"כ למדתי שגם בבירה וושינגטון יש חלקים נרחבים ששומר נפשו ירחק מהם. נו? מה המסקנה? לחלק את העיר ולתת חלקים ממנה למי? למקסיקו, אולי? לסיפור השכונות הערביות בירושלים יש עוד פן אחד, הפוך, לא של בריחה מאזורי סכנה, כי אם להיפך – הסתערות לתוכם. מה לעשות, ונמצאו כמה 'משוגעים' יהודים שלקחו ברצינות את הטיעון השמאלני של ריחוקנו הלכה למעשה מירושלים ההיסטורית וכמסקנה הם לא רק מבקרים ברובע המוסלמי, בשייך ג'ראח, באבו-דיס ('קדמת ציון'), ועוד ועוד – הם מתיישבים שם! לכאורה, אין תשובה יותר ניצחת על השאלה המתגרה 'האם ביקרתי שם?' מאשר 'זה הבית שלי!', אך את ההמשך אנחנו כבר יודעים: גינוי כפול ומכופל - על "כיבוש ונישול" ועל כפיית שכנות יהודית על תושבים ערבים, הפרה של החוק הבינלאומי, פשע מלחמה! במה ננוחם ביום חגה של ירושלים? בשמחת חידוש חיים יהודיים ב'כפר התימנים' לשעבר, מול עיר דוד, מקום שהערבים קוראים לו 'סילוואן', סירוס של השם העברי 'שילוח' ובשתילת נוכחות יהודית נוספת ליד שער הפרחים בעיר העתיקה. "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים...שובי בתולת ישראל, שובי את עריך אלה!...", אמר הנביא ירמיהו, ובימים האלה ממש, בירושלים ההיסטורית, יהודים נענים לקריאה העתיקה הזאת. זה, חברים יקרים מן השמאל, זה מה שמחזיר אותנו אל ירושלים התנ"כית! מסביב ייהום הסער הפוליטי. וויכוחים ומריבות לרוב ובחירות חדשות בשער, אבל מעל לכל זה מתנוססת הבטחתו של הנביא יואל: "ויהודה לעולם תשב, וירושלים לדור ודור".
