ראשית, חשוב לזכור שמדובר באסון לאומי נורא. חורבן הבית הראשון והשני היו אסונות נוראיים לעם ישראל, בהם נהרגו המונים רבים ובא הקץ על הריבונות היהודית בארץ. אפשר להבין את המשמעות של אסון כזה אם נדמיין לעצמנו מציאות של חורבן מדינת ישראל, חלילה. לא מדובר רק על מספר ההרוגים, אלא על הזעזוע של אובדן הממלכה היהודית והיציאה לגלות, על כל הסבל הכרוך בה. אין ספק שאירוע כזה ראוי שיציינו אותו ויתאבלו עליו גם כעבור זמן כה רב, שהרי את צלקות הגלות אנו נושאים עדיין עד ימינו. יתרה מזאת, צומות החורבן מחברים אותנו לעם ישראל לדורותיו, ומחזקים את הקשר בינינו לבין הדורות הקודמים. יהודי אינו רק אינדיבידואל שעושה רק מה שהוא "מתחבר אליו"; הוא חלק מעם ישראל, וכל עם ישראל לדורותיו הוא ישות אחת, משפחה אחת גדולה. כאשר אנו מתאבלים על חורבן אנו נקשרים לכל היהודים בכל הדורות שצמו עליו. די בחיבור חשוב זה כדי להצדיק את הצומות, בעיקר בדור המדגיש את האינדיבידואליזם, התלישות והניתוק מכל מסגרת כוללת. כל זה מההיבט הלאומי בלבד; אולם ההיבטים הדתיים והרוחניים מחזקים כמובן עוד יותר את חשיבותם של הצומות. עצם הקושי שלנו מעיד על הריחוק שלנו מהמקדש, ומהווה סיבה להתאבל על החורבן. תארו לעצמכם שיום אחד נעלמה השמש, ובני האדם ירדו לחיות במערות מתחת האדמה, כדי לא לקפוא למוות. הם הצליחו להפיק תאורה מלאכותית ולגדל מזון, ועם השנים נולדו דורות שלא הכירו כלל את המציאות של אור השמש והחיים על פני האדמה. "למה אנחנו צריכים את השמש?" שואלים אותם הילדים. "בשביל מה צריך אור חזק ומסנוור שאי אפשר לשלוט בו, וגם גרם למכות שמש, קרינה ומחלות? גם פה בבטן האדמה יש נופים יפים, מערות נטיפים, נהרות לבה ועוד. אז מה אתם עושים כזה סיפור מהשמש הזו? החיים שלנו הרבה יותר נוחים וטובים בלעדיה!" מבחינת אותם ילדים, הטענות שלהם צודקות והגיוניות לחלוטין. אבל כל מי שזכה לחיות באור השמש, יודע היטב איזה הבדל עצום יש בין החיים לאור השמש לבין מערות חשוכות. רק מי שלא חי באור השמש, אלא קרא תיאורים שלה בספרים, יכול להגיע למסקנה שהשמש לא חסרה לו בכלל, ואולי אפילו עדיף בלעדיה. אין לנו מושג איך נראים החיים במציאות בה קיימים מקדש, נבואה, השראת שכינה וניסים גלויים. הדברים נשמעים לנו מוזרים ולפעמים מפחידים, אבל זה רק בגלל הריחוק והירידה שלנו. מי שהתשוקה לקרבת אלוקים בוערת בתוכו, יכול להתחיל להבין עד כמה אנחנו חסרים, וכמה ראוי לנו להתאבל על חורבן המקדש. במציאות של רווחה חומרית, קל לחוש שהגענו אל המנוחה והנחלה, ולשכוח את הגאולה הרוחנית שלה טרם זכינו. אפשר אף לראות בכך מעין מבחן: האם תפילותינו ותחנונינו לגאולה נבעו רק מרצוננו לחיי נוחות ושלווה, או שמה שאנחנו רוצים באמת זה שה' ישכון בתוכנו? חורבן בית המקדש הוא חורבן הקדושה, החיבור בין שמים וארץ, הדבקות בין עם ישראל לאלוקיו. כל מי שאכפת לו מאלה, ברור לו למה צריך לצום לזכר החורבן, ואילו מי שלא אכפת לו - מן הראוי שיבכה על החורבן של עצמו. המאמר המלא מופיע באתר "לדעת להאמין".
