עם כניסתנו לחודש אב, בשלהי הימים שבין המצרים, כדאי לשוב להשתלשלות האירועים שקדמו לפרוץ המרד הגדול. כיצד היחסים שבין העמים בארץ ישראל בימים ההם יכולים ללמד אותנו על השמאל הקיצוני בזמן הזה? עם הכיבוש היווני בארץ ישראל, מוחלף שמה של בית שאן לסקיתופוליס. ועם שיקומה מחדש בימי רומי, היא מכונה "ניסה סקיתופוליס". ניסה- על שם האומנת של האל דיוניסוס מן המיתולוגיה היוונית וסקיתופוליס על שם הסקיתיים שלחמו למען בית תלמי. כשאר הערים המרכזיות באזור, סקיתופוליס הייתה עיר מעורבת. גרו בה יהודים, שומרונים, וסורים מתייוונים, חלקם צאצאי שבטים מקומיים שגירשו החשמונאים והרומאים החזירו במטרה ליצור אוכלוסיות נאמנות אימפריה ומתעבות יהודה. היחסים בין היהודים לשאר הקבוצות האתניות בארץ ובמיוחד בערים ההלניסטיות, היו מתוחים דרך קבע. ואפילו את התקופות השקטות ניתן לתאר במקרה הטוב כמצב של "אי לחימה", הרבה יותר מאשר מצב של "דו קיום". המשקעים ההיסטוריים, הבדלי התרבות, ובוודאי הנטייה הפוליטית של נציבי רומא נגד ישראל, יצרו מצב של תסיסה מתמדת וסבבי אלימות רובים. יחד עם זאת, ואנו מכירים זאת היטב מתקופתנו, במצבים מסוימים דווקא סבבי לחימה קבועים, יכולים ליצור הרתעה הדדית המונעת שבירת כלים מוחלטת. כך, למרות כל המתחים והתגרות, הגזרות והסנקציות נגד היהודים, נקודת הרתיחה שהביאה לפרוץ המרד הגדול התרחשה רק שנתיים לאחר מיניו של גסיוס פלורוס המושחת והאנטי יהודי לנציב הפרובינקיה. באופן נקודתי מייחס יוספיוס פלביוס את המפנה לחודש אייר אותה שנה, אז ביצעו תושבי קיסריה היוונים והסורים פוגרום בשכניהם היהודים, ובעקבותיו רבים נאלצו לנטוש את העיר. יחד עם זאת, אותו אירוע הצית את אש המרד רק בירושלים. ויש להניח שגם שם היו עוצרים היהודים אילולא פלורוס היה מאפשר להם. רק שזה העדיף לרצוח 3,600 יהודים כולל ילדים. הטבח הפך את ירושלים כולה לשדה קרב בו מנצחים לבסוף היהודים, חמישה חודשים אח"כ. ניצחון אגב שלא צוין בתופים ובמחולות מתוך הבנה ברורה שרומא לא תסלח. ואז פורץ בקיסריה סבב נוסף. מסע נקם בו נרצחים אלפי יהודים. אפילו הניצולים נמכרים לעבדות. זה השלב שבו היהודים מתחילים להבין שמדובר בנקודת על חזור. משלחת של יהודים מהגליל יוצאת אל סקיתופוליס מתוך הבנה שהכתובת על הקיר ואחיהם בעיר ההלניסטית הם הבאים בתור. רק ששם עושים היהודים יד אחת עם הסורים והמתייוונים. מתוך הנחה או תקווה שלא מדובר ביחסי "אי לחימה" על סף פיצוץ, אלא בדו קיום ממש. כתף אל כתף הם הודפים את היהודים המודאגים מן הגליל. רק שעם התרחקותם, בוגדים הגויים ביהודים והורגים בהם באלפים. פלביוס מתאר זאת כך: "שני ימים לא עשו אנשי סקיתופוליס דבר כדי להשלות רגש ביטחונם. אבל ביום השלישי, כשראו שהיהודים הם ללא משמרות, וחלק מהם היו שקועים בשינה- הרגו את כולם: יותר משלשה עשר אלף איש במספר..." מעשה הבגידה ביהודים שהעדיפו לחיות באשליות של דו קיום היה יריית הפתיחה למרד הגדול. רק אז התפשטה האש לעכו, לשומרון ולסבסטיה, לאשקלון, עזה וערים נוספות. מצידון ועד אלכסנדריה בערה האש. כאשר אנו רואים בימינו כיצד פעילי שמאל קיצוני, פועלים בכפיפה אחת עם אנשים המבכים את חג העצמאות הישראלי וקוראים לו אסון (נכבה), מניפים דגלי אש"ף שבשמם רצחו אלפי ישראלים, שביחד ולחוד מעודדים לחץ בינלאומי על ציון וירושלים ומתנגדים לקיומה של ישראל כמדינה יהודית מתוך מחשבה שמדינת כל לאומיה תהיה טובה יותר, קשה שלא לראות את הדמיון בינם ובין יהודי סקיתופוליס. אותה חוסר הבנה, אותו ניתוק, אותה אשליה שיכולה להביא לכליה של ממש. אז נכון, הזמנים והמציאות שונים. ההקשרים ויחסי הכוחות אינם אותו דבר, ועדין קשה שלא לתהות כיצד אנשים קושרים במודע את גורלם בגורל אלו המבטיחים להשמידם ברגע שיוכלו.
