הזעזוע שחווינו כולנו, כשראינו את הסרטון שבו מטפלת מכה פעוט,יעבור עוד יום ועוד יומיים ואז כולנו נשכח את התמונות הקשות של כרמל מעודה ונלך הלאה. הרי זה לא הגילוי הראשון של התעללות בילדים וככל הנראה גם לא האחרון. אנחנו כבר חווינו את הנורא מכל, מותה של יסמין וינטה ב- 2018. אז המדינה רעדה, ולהפגנה בעקבות מותה של הילדה יצאו 2500 איש מכל הארץ. הצלחה מזערית וחד פעמית קרתה כאשר כולנו נחשפנו לסרטונים שבהם כרמל מעודה מכה את הילדים. במן רגע ספונטני ומוצלח יצאו כל ההורים בנקודות שונות בארץ, הביעו מחאה וכך 60,000 אלף הורים הביעו דאגה אמיתית לילדיהם. בעקבות כך רה״מ יצא בהצהרה פומבית להעברת הסמכויות למשרד החינוך. מה קרה מאז? כלום. בחודש יוני 2011 הוציא איציק אלרוב 100,000 איש למחאה על מחירי הקוטג' ורק המחאה הזו הובילה את ממשלת ישראל להתחיל להתייחס ליוקר המחיה, ולעשות שינוי אמיתי. מי אשם? ההורים אשמים. אם היה אכפת להם מהתינוקות שלהם הם היו הופכים את המדינה. אם הם היו מבינים שבישראל כל אדם יכול להיות עובד במעון, ללא שום בדיקה, הכשרה, חקירה, הם לא היו יושבים בשקט. לא יכול להיות שהגיעו רק מאות לעצרת בכיכר רבין. אנחנו כבר אחרי מאבק ציבורי גדול שבעקבותיו נולד חוק הפיקוח לפעוטות, שהובילו חברות הכנסת ד"ר יפעת שאשא ביטון וקארין אלהרר. החוק יכנס לתוקפו ב-1.9.2019. נשאר אמנם מעט זמן, אך גם הזמן הזה כרוך בסיכון של רולטה רוסית, שבה כל אחד מהפעוטות יכול להיות הקורבן הבא. בישראל יש 600,000 אזרחים מסוג ב׳, אוכלוסיית גילאי לידה ועד 3. זו האוכלוסייה הכי פגיעה כי אין לה פה, היא אינה יכולה לדווח לנו על חריגות ועל מה שאיננו רואים. צריך לצעוק בראש חוצות שרק 23% מהילדים הללו נמצאים במסגרות מפוקחות ומוסדרות. כל היתר נמצאים במסגרות שונות ומגוונות, משפחה, מכרים, מטפלות ללא רישיון וללא אישור. 100,000 אנשים יצאו לרחוב כדי לא לקנות קוטג' במחיר של 5 ₪. אנשים היום גם משלמים הון עתק על מסגרות עבור פעוטות, וגם איכות המסגרת שאליה הם שולחים את ילדיהם היא בגדר נעלם וכל מי שרוצה יכול לעבוד במסגרות הגיל הרך. מבלי להתייחס למסגרות הפרטיזניות, גם במסגרות המפוקחות מצב כח האדם בכי רע. בגלל המחסור הגדול במטפלות, הנובע מתנאי השכר ירודים, כמעט אין סינון ואין בקרה, ויש גם נטישה גבוהה של מטפלות שכבר זכו להכשרה מסוימת. מה צריכים ההורים לעשות? מה נעשה על מנת לשנות את המצב? קודם כל עלינו להבין שכולנו בסיכון. זה יכול לקרות לכל אחד שילדיו או אחד מבני משפחתו המורחבת נמצא במסגרת כזו. על ההורים להבהיר למקבלי ההחלטות שהמציאות הזו בלתי נסבלת. חברי הכנסת, השרים, מנהלי המשרדים, עורכי העיתונים, צריכים כולם לדעת שבנפשנו הדבר. חשוב להיות מעורבים, לבדוק את המסגרות שבחרנו, לבדוק טוב טוב המלצות שיש למסגרות כמו באפליקציה "בדרך לגן". עלינו לפעול שכל ילדי הגיל הרך יהיו בתוך מוסד חינוכי תחת הפיקוח של משרד החינוך, כי מעון הוא מוסד חינוכי ולא בייביסיטר שאצלו "מפקידים" את הילדים ל"שמירה" לפני יציאה לעבודה. אם קראתם את המאמר ולא נפל לכם האסימון, אל תתפלאו לגלות את הכותרת הבאה על המטפלת המכה. זה גם בגללכם.
