בשבת הקרובה ימלאו 30 יום להירצחו של תלמידנו דביר שורק הי"ד בידי מחבלים. זכינו שדביר למד אצלנו בישיבת אור תורה מחניים של אור תורה סטון בשנה האחרונה וזכינו להכיר אדם עם אישיות מיוחדת וצדדים לא טריוויאליים. בין שאר הסיפורים המופלאים על דביר שקרו במהלך השנה שהיה בישיבתנו מסתובב הסיפור הבא: במהלך שנת הלימודים דביר מצא חמור פצוע, ששייך לאחד הכפרים הערביים שבסביבה. דביר קנה את החמור בכסף רב, טיפל בו עד ששב לאיתנו, ושיחרר אותו. והאמת שהוא לא סתם טיפל בו, אלא שכאשר ירד בחוץ גשם חזק דביר יצא ובנה לו בית כדי שלא יסבול מהקור והגשם החזק. לאנקדוטה הזו יש בעיני משמעות דתית ומוסרית ראשונה במעלה: למרות המציאות המתוחה שבה כולנו נתונים, דביר נהג ברחמים כלפי יצור חי וקיים בכך את מצוות פריקת החמור הרובץ תחת משאו. אך לא בזה התמצה כל הסיפור. אני מוצא כאן משמעות נוספת, סימבולית הרבה יותר; כמעט תנ"כית. כעשר פעמים בתנ"ך 'חמור' או 'אתון' עומדים במרכזה של דרמה. לפחות לפי הבנתם של חכמינו זכרם לברכה, מתברר שבהמת המסע הזו היתה הרבה יותר מכלי תחבורה – היא היתה סמל. אברהם הגיע אל העקידה באמצעות חמור: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו"; משה ומשפחתו חזרו למצרים להושיע את ישראל כשהם רכובים על גבי חמור: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור"; ובמקרה המפורסם ביותר – בלעם הקוסם הידוע – ננזף בידי אתונו. אמנם מבחינה ספרותית אפשר להתייחס להזכרת ה'חמור' כחלק מתיאור של מה שקרה במציאות ותו לא – קשה שלא לתמוה מדוע התורה שמתמחה בתיאורים תמציתיים ביותר מזכירה דווקא את הפרט הספציפי הזה? ברוב המסעות המתוארים בתנ"ך לא מוזכר כיצד הוא התנהל, ואלו בהמות היו שותפות בו; לא כשאברהם הלך מאור כשדים לכנען, לא כשמשה ברח למצרים ולא במקרים רבים נוספים. לכן כאשר פרט שולי לכאורה נכתב הוא מעורר תמיהה ודורש התייחסות. חכמים הבחינו ב'פרט' הזה וציינו אותו: "הוא שרכב עליו אברהם, הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות.. הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים... הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו... (פרקי דרבי אליעזר:ל). בכל פעם שמתואר שבהמת המסע היתה חמור או אתון, התכלית של המסע – לא התגשמה. בעקידת יצחק הסוף ידוע: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". לגבי החזרה של משפחת משה למצרים –בסוף הוא חוזר לבד ומשפחתו התגורה במדיין: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה". בלעם הולך במטרה לקלל את העם: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני". אבל הסוף גם הוא ידוע, במקום לקלל הוא נאלץ לברך: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". למרות שיש לנו מטרות, שאיפות וחלומות, אחד מלקחי החיים החשובים הוא שלא תמיד הן מתגשמות. הערכים שאותם אנו מביאים למסע החיים הם הדבר היחיד שבו אנו שולטים. לא כל 'יעד' זוכה להפוך ל'תכלית' או ל'מטרה' שהושגו. החיים כולם הם בבחינת מסע, מסע להגשמת חלומות ושאיפות, אולם אין לנו שום הבטחה שהחלומות והשאיפות שלנו יוגשמו, וש'היעדים' שלנו יהפכו ל'מטרות'. אנחנו יכולים רק להגדיר את עצמנו דרך הערכים שאנו מביאים למסע. ההישג הגדול ביותר של כל מסע ושל כל חתירה אל יעד הם הערכים, הנחישות והמסירות שאנחנו מביאים אליו. גם מסע שלא זכינו להגשימו ולהשלימו הוא עדיין מסע ראוי, בשל הערכים שאנחנו מביאים אל המסע, ובשל האופן שערכים אלה משפיעים ומעוררים השראה על העולם שסביבנו. כאשר חז"ל אומרים שהחמור הוא אותו חמור – שחמורו של אברהם הוא חמורו של משה, אתונו של בלעם וחמורו של משיח – הם בעצם מפנים את תשומת לבנו אל המסע היהודי והאישי של כל אחד מאיתנו, ומדגישים שהמסע והערכים שלו – הם הדבר החשוב ביותר, שגם מביא לזמן של משיח ותיקון העולם. במעשה יוצא הדופן של דביר ז"ל, הטיפול בחמור, דביר פתח לנו את הצוהר להסתכל על מעשים טובים לא מפרספקטיבה של ההישג וההגשמה שלהם, אלא מהזווית של הכוונה שעומדת מאחורי הערכים שאנחנו מביאים למסע החיים שלנו יום-יום, ומה זה עושה לעולם מסביב. החמור, או משמעותו הסימבולי יותר: 'חוֹמֶר', מורה לנו להביט לרגע דווקא אל מעשי היום-יום, החומריים, אל האפיזודות של החיים. על אותה אתון נאמר שהיא "נבראה בבין השמשות בין חול לשבת", באזור הדמדומים. המסר הוא שצריך להיות חיבור בין המעשים היום-יומיים ובין האידיאלים הגדולים, בין הקדושה של ימי החולין ובין הקדושה של הנצח. הם תלויים אחד בשני. אנו נמצאים בהתחלת חודש אלול. חז"ל אומרים שיש רעיון רמוז בשמו של החודש, "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי." "אני" זה עם ישראל ו"דודי" (אהובי) הוא הקדוש ברוך הוא. כלומר זו התפיסה המחשבתית לקראת החודש שבו אנו מתכוננים לחגים. חז"ל גם אומרים שיש עוד מסר שרמוז בשמו של חודש אלול "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים." ארבע המילים האחרונות מתחילות באותיות "אלול", ואולי זה בא לסמל לנו שבלי המעשים היומיומיים של אכפתיות אין שום ערך למפגש רומנטי עם אלוהים. כשאנחנו פותחים שנת לימודים חדשה בישיבת ברן מחניים של רשת אור תורה סטון אנו מוכיחים- כפי שעם ישראל הוכיח לאורך כל ההיסטוריה – שהאויב לא ינצח אותנו. כן, אנחנו בוכים על אחינו ואחיותינו שהותקְפו או נרצחו, אבל גם עומדים כאן היום כהוכחה שאומת ישראל היא נצחית ומשגשגת. ממשיכים ללמוד תורה, ולשאת את דגל המוסר בעולם. ממשיכים לפעול באהבה לכולם ולא בשנאה, וממשיכים להאמין, באמצעות המסע שלנו, שהעולם הוא טוב ויש לנו כבני אדם וכלומדי תורה את הפוטנציאל להביא את הטוב הזה לתוך המציאות. הרב כתריאל ברנדר הוא נשיא וראש מוסדות רשת אור תורה סטון , שבתוכה נמצאת גם ישיבת אור תורה מחניים , בה למד דביר שורק הי " ד.
