אירוע הטרקטור והגופה "שפתח" לכאורה את סבב הירי בינינו לבין הג'יהאד האסלמי בשבוע שעבר נתפס על ידי חלק מן הפרשנים הצבאיים ואנשי הצבא כאירוע מיותר במקרה הטוב או כחוסר אחריות במקרה הרע. כל האצבעות הופנו ישירות כנגד מי שנאמר לנו שעומד מאחורי ההחלטה: שר הביטחון נפתלי בנט. לא מעטים אוהבים להעביר על האיש ביקורת, באותם מעגלי "יודעי חן וסוד" מקפידים לחזור שוב ושוב על כך שהוא צעיר, פזיז, לא מנוסה, רברבן משולח רסן ומעל הכל רק פוליטיקאי המשתמש במשרתו האחרונה והיוקרתית (אותה קיבל כספין פוליטי בכלל) על מנת לקדם את מעמדו בקרב קהל מצביעיו הפוטנציאלי. ביקורת היא דבר לגיטימי אך מסיבה כלשהי הביקורת על בנט היא תמיד אישית, לוחצת, מכוערת במיוחד, לא מדוייקת שלא לומר שקרית ובמיוחד לא מאוזנת, קיתונות הבוז וההשפלה שסופג האיש הזה הן מדהימות והדבר צועק דרשני. אפילו החיקוי בארץ נהדרת, סמל סטטוס הכרחי לכל סלב, הפך במקרה שלו ל"אפקט" של ממש והציג אותו כמפגר רפה שכל, משיחי קיצוני ועילג. זאת בניגוד לרוב המוחלט של הדמויות אחרות עליהן מועברת ביקורת אך תוך שמירה יחסית על צלם האנוש שבהם. קשה להבין בשל מה בדיוק זוכה בנט ליחס הזה אלמלא מדובר בשנאה טהורה למה שהוא מייצג- דתיות לאומית ליברלית יפת בלורית (או פדחת) ותואר. עד כמה שזכור לי הוא לא פגע באף אחד, לא גנב, מעל, הורשע בפלילים או הטריד מינית ולמיטב ידיעתי הוא מונע (כן כן כפוליטקאי!) מכל המטרות הנכונות והטובות. אז נכון, הוא לא היה רמטכ"ל, אבל גם שרי ביטחון אחרים לפניו לא, ניסיונו הצבאי האישי כמי שלחם וצמח ביחידות מיוחדות בצה"ל מלוחם בסיירת מטכ"ל ועד למפקד צוות ולמפל"ג (אגדי יש לומר) במגלן והוביל כוחות במשימות מוצלחות ונועזות מעבר לקוי האויב בוודאי אינו פחות מזה של ליברמן או נתניהו (מ"מ בסך הכל) ובוודאי גדול עשרת מונים מזה של עמיר פרץ, אבל בחיים כמו בחיים על ניסיון צבאי חסר מפצים בלמידה וברצינות – מזה ואף מזה יש לבנט בשפע כפי שמודים בפה מלא או בחצי פה הישרים שבמתנגדיו, ישנן עוד תכונות הדרושות למנהיג צבאי מלבד ניסיון פיזי בשדה הקרב –כמו היכולת הייחודית לקלוט ברגע קצר תמונת מצב רחבה, להבדיל בין המון טפל למעט עיקר, להיתפס לעיקר ולאחוז בו חזק מבלי להרפות. דווקא האירוע המפורסם ב "צוק איתן" בו נכח בנט כשר חינוך צעיר בקבינט והתערב "בבוטות ובחוצפה" בתוך ומחוץ למערכת, מספר לנו הרבה מאוד על יכולותיו ותכונותיו הרלבנטיות, בנט זיהה בשלב מוקדם (למרות וכנגד המלצות בכירי המערכת והרמטכ"ל ) את עניין המנהרות כמטרה רלבנטית, מדידה ומשמעותית למערכה, הוא ירד לשטח, למד בעצמו על המצב מפי מפקדים בדרגים שונים, עלה בחזרה לקבינט ובמידה רבה של אומץ "אנס" אותו לבצע את מה שהוא הבין כנכון. השמדת המנהרות (שוב, גם בפי מתנגדיו) היא הישג שנרשם לזכותו הבלעדית. המעשה הזה אולי עורר עליו את זעמם של בכירי מערכת הביטחון, אבל מבחינה אזרחית בנט היה צריך לקבל עליו צל"ש, הוא הבין את הבעיה, את הצבא ויכולותיו, את מגבלות הכוח, והבין שאין לו ברירה ופעל... בהצלחה. תקרית הדחפור היא דוגמא לערך שמלווה את בנט בכל מהלך חייו – חתירה חסרת מעצורים להישג ולניצחון, אך יש בה גם משהו נוסף - היא יצירתית, מה יצירתי בלהביא גופה בדחפור? לצערי, בתוך השבלוניות היום יומית- המבצעית הצה"לית, בתוך המקרים-תגובות הידועים מראש. להכניס דחפור כדי להביא גופת מחבל תחת אפו של האויב, זה חידוש של ממש! בנט כאמור, נאלץ לשחק במשחק שאת כלליו קבעו אחרים שהחשוב שבהם הוא ראש הממשלה, אותו ראש ממשלה שאינו מהסס להתנגח בו כשנוח לו ולזלזל בו, אותו ראש ממשלה שהפקיד בידיו את תיק הביטחון. הסבב האחרון בדרום לא נפתח בגלל גופת מחבל שהובאה ארצה בדחפור, הוא נפתח בניסיון ירי צלפים של חוליית גא"פ על כוחותינו ובניסיון הטמנת מטען צד על הגדר של חולייה אחרת של אותו הארגון המכוון על ידי איראן, שני המקרים סוכלו ביעילות על ידי צה"ל והימ"מ, הדחפור פעל כפי שפעל תוך כדי מערכה רחבה, שאין למדוד אותה מיום ליום ואין לספור אותה מטיל אל טיל. בהקשר זה ערכו האמיתי של אירוע הבאת הגופה הוא בעצם העובדה שהוא זיעזע את הצד השני וגרם לו להבין שהישראלים אינם צפויים או פראיירים ושהם בהחלט מסוגלים לשחק משחק קצת אחר... אם רק מאפשרים להם.
