ילדים עלולים לחוש מתח ולהיות שותפים לדאגה בעקבות מצבי מתח ולחץ שמעסיקים את המבוגרים בסביבתם, כמו הורים, מורים וגננות, בני משפחה וכדומה. בהעדר מידע מתאים לגילם, ילדים עלולים לפרש ולהבין את המצב באופן מפחיד ומאיים, ולחוש חוסר אונים ומתח רב. ילדים מבטאים את המתח שלהם בשינויים בהתנהגותם: אי שקט, הצמדות להורה, הפרעות שינה הסתגרות ועוד. כמו בשגרת היומיום, גם בעת מצבי משבר, להורים השפעה משמעותית ויכולתם לעזור ולהקל חשובה ביותר. חשוב לתת לילדים תחושה שהמבוגרים הקרובים להם אינם חסרי אונים מול המצב. ככל שהנושא עולה, כדאי להסביר את המצב באופן אמין אך פשוט, תואם לגילם ואופטימי. למשל: "יש נגיף שעלול לגרום למחלה. יש במדינה הנחיות כיצד כדאי לנהוג כדי שיהיו פחות נדבקים''. מומלץ שהורים יוכלו להשיב לשאלות הילדים, ויעזרו לילדים להרגיש שהם יכולים לסמוך על המבוגרים בסביבתם - הורים, צוות מערכת החינוך ומערכת הבריאות. אפשר להסביר שגם המורים והרופאים קיבלו הסבר מה נכון לעשות כדי לשמור על שלומם, וכי יש טיפול יעיל במידה ומישהו נדבק. יש לשים לב שאין חשיפה מוגברת לחדשות ולתכנים מפחידים שאינם תואמי גיל. למשל, מומלץ שילדים לא יהיו חשופים לתיאור מפורט של המצב ונתוני תמותה בחו"ל. אפשר להסביר שהמידע מופץ בתקשורת כדי לעדכן מה נכון לעשות אם מישהו מחו"ל מגיע ואם יש חשש להידבקות. מומלץ להקשיב לילדים ולעודד אותם לשתף אתכם במחשבותיהם ובדאגותיהם. בכל גיל, רצוי לתת שם לרגש שעולה (למשל, פחד, דאגה ועוד) ולהסביר שתגובתם טבעית למצב ומשותפת לילדים נוספים ואפשר לעזור להם ולהקל על תחושתם. אם מופיעות תופעות של דאגה מוגברת ועיסוק חזרתי בנושא, באופן שמפריע לתפקוד השגרתי, אפשר להציע שיטות להרגעה עצמית, כמו נשימות עמוקות, נשימה דרך קשית לשתייה, שתיית מים, האזנה למוסיקה וביצוע פעילות גופנית מהנה. פעילות משותפת ונעימה כמו משחק, קריאה בספר, צפייה בתוכניות ילדים, יכולה לעזור להפנות את תשומת לבם מהנושא. כל האמור נכון גם במידה ויש בני נוער וילדים שלפי הנחיות משרד הבריאות שוהים בבידוד . במצבים בהם ילדים / בני נוער שוהים בבידוד, כדאי במקביל להסביר להם שזו דרך לשמור גם על הסובבים אותם וגם להחליט אם יש צורך להתייעץ עם צוות רפואי או לתת להם טיפול במידה ויחושו שלא בטוב. חשוב להסביר שזו דרך לנקוט אמצעי בטיחות וכי גם במקרים של הדבקה ישנן הנחיות כיצד לנהוג. במידה ויש צורך להתייעץ, ניתן לפנות לרופא ילדים, רופא משפחה, עובד סוציאלי או פסיכולוג.
