את בטח מאוד רוצה להודות לנו. את בטח רוצה לומר לנו שלא היתה לך עדנה כזאת מאז שנבראת, שלא היו לך כמות כזאת של לומדים בבת אחת, שאת מרגישה מבוקשת ונחשקת מתמיד. אז רצינו לומר לך: ממש בכיף, סלמתאכ. אבל לא לשם כך התכנסנו. הפעם, זה אנחנו שרוצים להודות לך. או, אם היית רואה את התמונות ששיתפנו, החברים, בקריצה, כל אחד שוכב במיטה ולומד עם הגמרא שלו… ואם היית רואה את הסרטונים עם חידושי הגמרא האישיים שהחברים שיתפו ביניהם. חידושים מתוקים ופלאיים מעולמות שונים כל כך. כמה חברים, שלא היית מאמינה עליהם, אוחזים בדף. חברים שקמים בבוקר עם תחושה של "הדף הבא". איזה מגוון של פרצופים ודעות. וכולם, כולם שואלים את עצמם: מה יש בך? איך זה קורה, הקסם הזה? מה יש בך שגורם לתחושה העמוקה הזאת, של משמעות, של משהו מעבר ליום יום החולף, כאילו "הדפת" את מרדף היום-יום המייגע ודחקת אותו לפינה. "הדף היומי". אה, ואיזה חיבורים, את זה את חייבת לשמוע. דמייני את התמונה: לפני שבוע הנה אני יושב בחתונה ולועס שניצל ביחד עם הדף… הציבור בחתונה חרדים מהחלק הליטאי ה"כבד". לידי יושב איזה אברך כולל מבוגר. אז הוא מביט בי ובדף, ואני מחייך ושואל אותו אם הוא "על הדף". "אני בעירובין בכולל. אבל למדתי ברכות" הוא משיב. מיד שנינו על הדף. ואני מקשה לו קושיה שנתקשיתי בה. הוא מתפעל "אואה אתה מונח! יש לך שאלה של כוללניק 10 שנים פז"מ". אחר כך הוא טרח להסתובב שם ולומר לכל האנשים "זה תלמיד חכם זה" בעודו מצביע על ה"סרוג", סחבק... ואז נהיינו חברים. וחשבתי לעצמי שאם כל אחד היה תופס אברך בקרית ספר או בבני ברק רק לחצי שעה ולומד איתו דף אחד… אז, עכשיו כשאנחנו מסיימים איתך אנחנו מבינים מעט, שהריצה הזאת, "אגרא דפרקא ריהטא", שהמרדף הזה(=ריהטא), הלאה לדף הבא, זה בדיוק העניין כאן, וזה בדיוק מה שיכול לעשות אותנו גם קצת יותר "רהוטים", יותר ברורים לעצמינו בעולם המסובך וה"מפורק" הזה. בואי שבת...
