א. זה פגש אותי הכי חזק כשהקורונה התחילה להתפשט באיראן. התגובה הראשונית, האינסטינקטיבית, שלי הייתה שמחה קטנה. לא חלילה על המתים החפים-מפשע, אלא על זה שיש להם עכשיו משהו אחר להתעסק בו במקום לשכלל את הטילים הגרעיניים, ושאולי חלק מן התקציבים המיועדים להשמדת ישראל ילך, כמאמר הקללה העממית, לתרופות. אבל מיד תפסתי את עצמי: הרי זה לא ייגמר באיראן. זה יגיע משם לבחריין ולקטאר ולסעודיה ואחר כך לארצות הברית ואירופה ובסוף גם אלינו כאן בארץ. בדיוק כפי שקרה עם סין וקוריאה ואיטליה. ופתאום הבנתי עד כמה ככל שנילחם ונשנא זה את זה אנחנו גם כל-כך תלויים זה בזה. בספרי מדע בדיוני אלו חייזרים מגלקסיה מרוחקת שתוקפים את כדור-הארץ וגורמים לאומות שעל גביו להתאחד. אבל גם וירוס שמגיע מספנים יכול ליצור את אותו אפקט. אני לא משלה את עצמי. אין לי פנטזיות על שלום כלל עולמי ואפילו לא על שביתת נשק עד יעבור זעם. אבל אולי הנגיף הזה כן יצליח לעורר בנו קצת מודעות למקום הבסיסי הזה של היותנו מין ביולוגי אחד מוקף אויבים שנברא בצלם אלוהים. ב. "זהו מחיר הגלובליזציה", שמעתי אומרים, על התפשטותו המהירה של הנגיף. וזה נכון באמת. לולא הטיסות התדירות לא היה לו סיכוי להגיע כל כך מהר ליותר משבעים מדינות. אבל בסוף הוא היה מגיע. בדיוק כמו הנגיף של 1348 שהגיע מאותו מקום וכילה שליש מאוכלוסיית אירופה. וההבדל הגדול שעשתה הגלובליזציה הוא דווקא בכך שהיא גרמה לנו להיות מודעים, להתכונן לקבל את פניו של הנגיף, לעקוב אחרי ההתפשטות שלו ולפתח במאמץ כלל-עולמי אמצעי הגנה וריפוי. היא זו שבזכותה אנחנו לא חסרי-אונים. כך שהסיפור הנוכחי, בעיניי, איננו מחיר של הגלובליזציה אלא, כפי שזה נראה, אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שלה. ג. הקורונה מציבה אותנו בפני ברירה לא פשוטה: האם לוותר על נוחות והנאה וכסף רק בשביל הסיכוי הקלוש שאולי במקרה נדבקתי ואני עשוי להדביק מישהו אחר? הבחירה של משרד הבריאות להילחם בכל הכוח בנגיף היא בחירה מעוררת השראה. היא נובעת מן ההכרה בכך שאסונות כבדים יכולים לפקוד את האנושות, בכך שבכוחנו להתמודד איתם, ובעיקר מן ההבנה שכל הבילויים והאירועים ואפילו קריאת מגילה ופרשת זכור לא שווים את הסיכון של נפש אחת מישראל. אבל זו בחירה שכל אחד מאיתנו, בין מי שנגזר עליו בידוד ובין מי שנמצא במעגל שני ושלישי, צריך לקחת עליה אחריות. ובעזרת ה' תבוא רפואה שלימה במהרה לנו ולעולם כולו.
