הבחירות לכנסת ה- 23 התקיימו. ציבור הבוחרים ידע מי הם המועמדים לראשות הממשלה ומה הם הרקע והנתונים שלהם, ואמר את דברו. טוהר הבחירות נשמר על-ידי ועדת הבחירות המרכזית בראשות שופט מבית המשפט העליון. אבל, אף-על-פי-כן ולמרות הכל, יש מי שאינם מקבלים את הכרעת הבוחרים, אינם מקבלים את תוצאות המשחק הדמוקרטי, ודורשים לשנות בדיעבד את כללי המשחק. עוד בטרם הסתיימה ספירת הקולות וכבר אצה הדרך למחנה האנטי דמוקרטי – זה שהמכנה המשותף היחיד שלו הוא השנאה לראש הממשלה בנימין נתניהו – והוא יוזם תיקון החוק, באופן שיפסול בדיעבד את יכולתו של נתניהו להרכיב את הממשלה החדשה. המחנה האנטי דמוקרטי, זה שתאוותו לא סופקה על-ידי ציבור הבוחרים, מבקש להענישם ולבצע סיכול ממוקד של בחירתם של כמחצית מן הבוחרים. דווקא יוזמה זו, שהמועמד שהפסיד, בנימין גנץ, לא מנע אותה ולא התנער ממנה, היא המזכירה משטרים אנטי דמוקרטיים, כמו למשל זה של ארדואן. נכון יעשה גנץ אם יקבל את דין הבוחר ולא ייגרר אחרי אנשים מסוגם של ניצן הורוביץ (שמקומו ברשימה המשותפת), אחמד טיבי (בעל הברית של כחול-לבן לצורך התרגיל המסריח 2020) ואביגדור-איווט ליברמן (ששנאתו לנתניהו גוררת מדינה שלמה מבחירות לבחירות). עוד בטרם הסתיימה ספירת הקולות וכבר אצה הדרך לעותרים שונים לערב את בית המשפט העליון בתאוותם לפסול למעשה את תוצאות הבחירות על-ידי שלילה בדיעבד של אופן ההצבעה של כשני מיליון בוחרים. נכון עשה בג"ץ כאשר דחה עד כה את העתירות, אבל הנימוק לכך לא היה הנימוק הנכון: העתירה לא היתה מוקדמת מדי, אלא פסולה, מכיוון שמשמעותה צפצוף על רצון הבוחרים וזריקתם לפח של כשני מיליון פתקי הצבעה, של בוחרים שהצביעו לא נכון כביכול. חבל רק שהן לפני בחירות 2020, והן אחריהן, בית המשפט העליון לא קבע שהוא פסול מלהשפיע על תוצאות הבחירות, ושדינן של עתירות מסוג זה להידחות על הסף. היום כבר אין אפשרות לבדוק האם החלטתו של בג"ץ מלפני כחודשיים, לפיה העתירות אז היו מוקדמות מדי (ובכך השאיר פתח לעתירות בהמשך ובדיעבד) לא גרמה למצביעים רבים להימנע מלתמוך בנתניהו, שמא בחירתו תיפסל בדיעבד על-פי הוראה של בג"ץ. קיים חשש שהשארת הנושא לדיון של בג"ץ אחרי הבחירות עיוותה את תוצאות הבחירות, ופגעה פגיעה נוספת באמון הציבור במערכת המשפט. עיוות כזה של רצון הבוחר ושל תוצאות הבחירות, אפילו בג"ץ אסור היה שיאפשר. השאלה לא היתה, ואיננה, תיאורטית, ובג"ץ היה חייב – וחייב גם היום – להסתלק מעיסוק בנושא, שהוא פוליטי. כידוע חכם אינו קולע את עצמו לנסיבות שפיקח מתאמץ להשתחרר מהן. למעשה, אם תוצאות הבחירות תאפשרנה לנתניהו לגבש קואליציה בת 61 חברי כנסת, אפילו בג"ץ ייאלץ להגיע למסקנה שלא הכל שפיט, ושיש לכבד הן את החוק והן את רצון הבוחר. במצב כזה גם לא תוכל להיות מוקמת ממשלת מיעוט על-ידי מועמד אחר לראשות הממשלה, מכיוון שיהיה רוב נגדו. האם לקלחת פוליטית זו שואף בג"ץ להכניס את עצמו? לחילופין, אם תוצאות הבחירות לא תאפשרנה לנתניהו לגבש קואליציה בת 61 חברי כנסת, ממילא הדיון מיותר. אבל אז, תמיד יהיו ספק וחשד לגבי מעורבותו השלילית של בג"ץ בתהליך הפוליטי, שמא החלטתו לפני הבחירות פגעה בשיקוליהם של מצביעים פוטנציאליים וגרמה להם להצביע שלא על פי דעתם. מצב כזה הוא פגיעה אנושה בדמוקרטיה. מעורבות כזו של בג"ץ בתהליך הדמוקרטי, ספק אם תעמוד במבחן בג"ץ עצמו. ההחלטה המתבקשת, אז והיום, היא לדחות על הסף את העתירה בנושא, ולקבוע שאין זה עניינו של בית המשפט העליון – בכל הרכב שהוא, בכיר ורחב ככל שיהיה – לפעול בניגוד לחוק ו/או להשפיע על שיקול הדעת של בוחרים כלשהם. כמו כן, אין לגלגל את הנושא לפתחו של הנשיא או לפתחה של הכנסת, כי גם מוסדות אלה אמורים לכבד את החוק ואת רצונו של הריבון, ציבור הבוחרים.
