על הכתוב בתורה: "ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" כתב הרמב"ן (ויקרא יח כה): "החמיר הכתוב על יושבי הארץ בעבור הארץ הנטמאת בהן ותקיא הנפשות העושות חטא זה". וכן דרשו במדרש (ספרא קדושים פרשה י): "ולא תקיא הארץ אתכם - ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה, משל לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו והוא מקיאו". מדוע החמיר הקב"ה בארץ ישראל יותר משאר הארצות? מסביר הרמב"ן הסיבה היא כי כשברא הקב"ה את הארץ כולה נתן לכל עם מעמדה המיוחד של הארץ מטילה על יושביה רמה מוסרית גבוהה יותר ממה שנדרש מהם אילו היה בחוץ לארץ, כי ארץ ישראל היא טרקלין של מלך והיושב בבית המלך נדרש להקפיד בו יותר מאשר מחוץ לבית המלך ועם את ארצו ככתוב: 'בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים", והפקיד על כל עם ועם בארצו מלאכי עליון להיות שרים עליהם, ככתוב (דניאל י יג): 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי' או 'והנה שר יון בא'. אבל ארץ ישראל היא נחלת ה' מיוחדת לשמו לא נתן עליה מהמלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו שהם זרע אוהביו". כלומר, ההשגחה העליונה על ארץ ישראל היא ישירה כמו שכתוב (דברים יא יב): "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה". ולכן מעמדה המיוחד של הארץ מטילה על יושביה רמה מוסרית גבוהה יותר ממה שנדרש מהם אילו היה בחוץ לארץ, כי ארץ ישראל היא טרקלין של מלך והיושב בבית המלך נדרש להקפיד בו יותר מאשר מחוץ לבית המלך. הקביעה שהארץ מקיאה את המטמאים אותה היא לכאורה מעמידה בפנינו שאלה מדוע בדורנו, על אף שרבים מהיושבים בארץ הקודש מכל החוגים אינם נזהרים מלעבור על איסורי התורה, לא זו בלבד שהארץ אינה חלילה מקיאה אותם, אלא אדרבא במעשיהם לישוב הארץ ה' מצליח בידם. אמנם בבואנו לקבוע את טיבם של יושבי הארץ האם הם חייבים או זכאים, עלינו לזכור את דברי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ב) שהקביעה מיהו צדיק ומיהו רשע אינו לפי מנין (כמות) הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם (איכותם). כמו שכתב שם שיש זכות שהיא כנגד כמה עוונות כמו שכתוב בירבעם: 'יען נמצא בו דבר טוב'. ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר: 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה', וסיים שם הרמב"ם: "שאין שוקלים דבר זה אלא בדעתו של א־ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות”. וכדוגמא לשיקול זכויות כנגד עוונות נביא מה שכתב הרמב"ם על הנלחם את מלחמות ישראל (הל' מלכים פ"ז הט"ז): "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא". וכעין זה שמעתי מפיו של הרב אברמסקי, שאחר מלחמת ששת הימים אמר בשיעורו השבועי בשבת בבית וגן, כי הניצחון המופלא של צבא ישראל הוא בזכות מסירות הנפש של חיילי ישראל שחרפו נפשם למות למען כלל ישראל. לימוד זכות על יושבי הארץ בתקופתנו כתב גם בספר "אם הבנים שמחה (עמ' קט): "והנה בזמנינו אחר שאפילו היותר גרועים נתנו לבם לשוב לנחלתנו ומוסרים נפשם על זאת, ואינם רוצים ארץ אחרת, בודאי [שמעשה זה] לתשובה תחשב בעיני הקב"ה. ומה שאינם מקיימים את מצוות התורה הוא מפני שלא נתגדלו ולא נתחנכו על ברכי התורה, והמה בעניין זה כתינוק שנישבה". והנה מעבר להתחשבנות של עוונות וזכויות יש להוסיף להבנת המציאות המיוחדת שלנו גם את המסורת שלא תהיה גלות שלישית לישראל, כמו שכתב הראי"ה (אורות התחיה כו): "מאמין הוא העם כולו שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו". ואחד המקורות לקביעתו זו מצוי במדרש (תנחומא שופטים ט): "והשלישית יוותר בה - שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, והשלישית אין לה הפסק". וכך אמר הרב הרצוג במלחמת העולם השניה כשריחפה סכנת חורבן על ארץ ישראל (עיין 'עם לבדד ישכון' עמ' 16): "הנביאים נבאו על שני חורבנות, לא על חורבן שלישי".
