לילדה יקרה, שעזבה ועדיין היא פה---
--------------------------------------------------------
חדר חשוך,
מיטה מוזנחת,
בין מצעים סתורים
דמות מונחת.
כפוף גווה,
שערה סבוך,
מבט מושפל,
נעלם החיוך.
אחת, אחת ושתיים,
ניחתות המכות על גבה,
שלוש, ארבע,
אש בוערת בגופה.
ומבט אפל תשגר
אל הניצב מעליה,
בשתיקה תספוג המלקות
על גבה ופניה.
חמש, אנחה אחרונה תשחרר,
והשוט האדום מדמה
אל הרצפה יתגלגל.
כשאדי האלכוהול מראש בעלה יתאדו
יחבקה בצער,
ויחד יבכו.
תגובות
יהי רצון שתבורכי משמים.
עצוב.
מדהימה-
הלוואי שהשירים היפים שלך יהיו אופטימים יותר,
שמחים יותר..
והלוואי שיהיה לך טוב=)
מאמינה בך ותמיד פה בשבילך!
תיאור מדוייק של מדינת ישראל.
"תסמונת האשה המוכה"
מוכה פעם אחר פעם וחוזרת...
כתיבה מעולה!
ממש הזכירו לי את ההצגה של נעה אריאל- "הערב היפה בחיי".
כואב.
ועם זאת בלי הקופצנות של כיתה ג'.
ראוי לשבח.
אפשר להיות באכזריות יתר ולתקן לאחת אחת ושתיים...
~~~
אני לא יכול להגיב תכנית, אני פשוט לט יכול.
זו הבטה חשופה מידי למציאות.
~~~
[פחדנות?]
~~~
אגב, את מבינה לאן לקחת עכשיו את השיר כן?
ה,ב [ג] נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו, נכנס למקום שנכנס; ועמד במקום שעמד, הזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן, אלא כמצליף. וכך היה מונה--אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. יצא, והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל
[עבודת יום הכיפורים של כהן גדול]
[אני לא הולכת להפסיק, אבל . למחשבה]
לא את המעשה הרע. אשמח להראות לך שיר שלי ממבט הילד דווקא
נושא שיצא לי להכיר קצת מקרוב
קצת כן...
כתוב יפה.
השיר שלך מתאר מציאות נוראה במקום להתקומם ולהלחם כנגדה.
זו כתיבה מתיפיפת. כתיבה טובה חייבת לבחור בין טוב לרע. והדברים עתיקים.
השיר מציג רגשות מעוותים שהן תוצאה של התאכזרות. הבכי בסוף המעגלי של השיר שקרי ומזוייף, גם אם נוגע ללב.
כתיבה טובה צריכה לא רק לתאר את המצב, אלא לתת דרך מוצא טובה ממנו. יש מחלוקת חכמים האם המזיק צריך להרחיק את עצמו מהניזק, או שהניזק צריך להרחיק את עצמו מהמזיק. כל אין עוד קריאה ברורה לאחד הצדדים להתרחק מהשני, השיר איננו פועל כנגד אלימות.
השיר שלי (או השירים שלי, כרצונך) באים להציג מצב קיים. לא לנסות למצוא מוצא מבעיות או פתרון, רק להראות את הבעיות. ומה לעשות שהסיום הזה, אכן קיים.
כתיבה יהודית דורשת מחשבה, נקיטת עמדה מוסרית, אהבת טוב ושנאת רע. כמובן צריך להימנע מכתיבה מוסרנית או צדקנית, וזה לא קל. כתיבה טובה לא צריכה לרגש את הקוראים, אלא לעורר אותם מתרדמתם.
"החמלה הזאת יותר מורידה..." יותר מורידה מה?
ורצוי שכתיבתו תהיה טובה. מי שכותב בעברית, צריך להשתדל לכתוב לפי רוח השפה.
כתבת שאת רוצה לרגש את הקוראים. מובן שכל כותב רוצה שדבריו יתקבלו אצל קוראיו. אבל לטעמי,
יש בעיתיות בכיוון הזה, אשר עלול, כפי שאמנם התרחש בדורות האחרונים, להוביל את הכותבים
למחוזות אגוצנטרים ונרקיסיסטים.
יש לך בלבך מחשבות טובות. אל תקררי אותן ואל תכסי אותן באסתטיות.
לא התחייבתי לרגע או רמזתי כי זה הולך להיות מעבר.
העובדה שאני אכתוב על דברים לאו דווקא בצורה חיובית חממתית או על תכנים תורניים לא מעידה על האפשרות שאני אגוצנטרי.
אז אם תיארתי בצורה אנליטית איך אישה מרגישה לאחר תקיפה (ודי עשיתי את זה, לאחר שמעט הכרתי שמעתי וקראתי) זה לא אומר שכל מה שבאתי זה לעורר רפש לעולם ולפעמים צריך לעורר שיש גם צד כזה במציאות.
אנו לא חיים בואקום, צר לי.
|פרח|
אם אתה מתאר בצורה אנליטית איך אשה מרגישה אחרי תקיפה, יש אנשים טובים שיזדעזעו מזה; יש אנשים רשעים שיהנו מזה; ויש הרבה אנשים שזה או קצת יעשה אותם לרגישים יותר או קצת יקהה את רגשתיהם. מה הגבול בין ספרות לספרות זולה,
בין שמירה על כבוד האדם לשימוש במצוקותיו להנאה אסתטית?
כתבת: אני כותב בעברית כי זו שפת האם שלי.
זז לא אמירה אגוצנטרית? ואני חשבתי שנשמותינו
נולדו לעם היהודי כי לקב"ה יש מאיתנו דרישות
מעל ומעבר.
רגש אמיתי לרגשות מעוותים.
ושוב, למה לשירה צריכה להיות מטרה של מוסר?
ומכסה על חוסר אחריותו של הגבר המכה להתנהגותו הנוראה, ועל אשליות וציפיות-שוא שבלבבה של אשתו. אמנם מצבי כאלה נפוצים לדאבוננו, ודווקא על-כן עלינו לנקוט עמדה ברורה.
בעולם הזה יש יותר רע מטוב, וזה מצב שאסור להשלים אתו. כשאינננו בוחרים בטוב במעשה ובדיבור ומחשבה, ממילא אנו מדרדרים מבחינה מוסרית.
שבת שלום.
לא, לא ושוב לא. אני לא רוצה לנקוט שום עמדה ברורה ושם עמדה בכלל.
אני מביאה מצב נתון, מחדדת אותו. מה זה עושה לקוראים זה כבר עניינם- בכנות, זה לא מעניין אותי. אם אתה קורא שיר אחד שלי ומרגיש שזה אטם בך משהו, תפסיק לפני שיהיה מאוחר מדי. אם זה עושה אותך רגיש יותר, אין סכנה. עד כאן בסדר?
בעולם הזה יש יותר רע מטוב, אבל אני לא חושבת שכתיבה על הדברים הרעים תהפוך אותו לרע יותר. בתנ"ך כתובים כל המעשים הלא נכונים, כל החטאים, של אבותינו. למה? כי חייבים לדעת. כמו שיעקב אמר, אנחנו לא חיים בואקום. אנחנו חיים בעולם אמיתי, נושם ובועט, וחייבים לדעת מה הסכנות שבחיים פה.
לא חוששת ולא מפחדת, פשוט לא נוקטת עמדה. למה? ככה.
אגב, מה זה יעזור אם חבורה של בני- עשרה תקרא שיר נגד אלימות במשפחה? זה לא יעזור. מי שיכה את אישתו, יכה אותה גם אם הוא קרא שיר זה או אחר.
לפעמים לאדם יש כ"כ הרבה כאב בלב, שהוא חייב להוציא אותו החוצה כדי לא להישבר. לפרט עוד או שהובנתי?
[ולא, זה לא אומר שאני אישה מוכה אלא שאני ברמת כאב כמותה]
אבל תודה.
כתיבה טובה צריכה לחבר את הקורא אל הנאמר, לרגש אותו.