עד שתחפץ- ב'

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"

עיניה רפרפו ואז נפקחו, ופיה פלט אנחה חלושה.
היא לא ידעה כיצד נראה הגהנום, אך אפילו בחלומותיה השחורים ביותר לא דמיינה את עצמה קשורה אל אינפוזיה, ומסכת חמצן על פניה.
וגן עדן זה בוודאי לא יכול להיות.
המסקנה היתה ברורה כמו אורות הפלורוסנט הדולקים מעל ראשה: היא בחיים.
פניה הזדעפו לרגע, ואז שבו והתבהרו כשנזכרה בפנים שנראו בתת הכרתה שניות לפני שהתעוררה. פניו של ישראל, על עיניו החומות כהות וחיוכו השקט, צפו ועלו בשנית.
היא חלמה שהוא רוכן מעליה, מלטף את פניה בעדינות.
היא חלמה, כמובן. לא רק שלא ראתה אותו זה חצי שנה, אלא שישראל לא היה נוגע בה גם לו היתה גוססת.
מחשבותיה נקטעו בפתאומיות כשהוריה נכנסו אל החדר, עטים עליה בחיבוקים.
שלושתם שתקו. הם ידעו היטב מה גרם לכך שהיו שם, כפי שהיה גם בפעם הקודמת.

לפני ארבע שנים, כשהיתה בכיתה ח', אובחנה אצלה מחלת לב.
זה קרה בשעה שרצה, יחד עם כל כיתתה, במסגרת שיעור ספורט. השמש קפחה ועמית הזיעה בטירוף, כשלפתע צנחה ארצה כאבן וחדלה לנשום.
היא נלקחה במהירות לבית חולים, ושם, לאחר בדיקות רבות, נאסר עליה להשתתף בשיעורי ספורט או בטיולים, ואפילו לבית הספר נאסר עליה ללכת ברגל.
עמית מילאה אחר ההוראות הקפדניות בצייתנות. מספיק היה בזיכרון שלושת החודשים ששהתה בבית החולים בפעם הראשונה כדי למנוע פעם שניה. עד עכשיו.

אמה של עמית החלה לשלוף קופסאות מן התיק הגדול שנשאה, מלאות בכל טוב מבישוליה, ועמית חייכה בעייפות.
ב"ביקורה" הקודם סבלה בגלל האוכל שקיבלה בבית החולים, ואימה למדה מן העבר.
היא החוותה בשפתיה "תודה," ושקעה בשינה עמוקה ונטולת חלומות.

ישראל נהג בכביש העמוס בפיזור נפש, שקוע כולו במחשבות על עמית. מדהים עד כמה חלושה היא נראתה כך, במיטה הגדולה והלבנה, מוקפת שלל מכשירים חשמליים ואינפוזיות. היא רזתה מאז הפעם האחרונה שראה אותה, ושערה התארך. היא נראתה... עדינה יותר, אך בו זמנית גם נחושה יותר, כאילו עברה טראומה שחישלה אותה. לא קשה לנחש באיזו טראומה מדובר, כמובן. למעשה, זה כאב כל כך עד שחש שליבו מתפקע לרסיסים שצונחים על לוח השעונים.

הוא הודיע לה על החלטתו והיא שתקה, המומה. הוא ניסה לנחם- זה לא כל כך רחוק, והם יוכלו להתראות לעיתים קרובות, אך יֶדע הפרידה ריחף מעליהם כמו נשר מעל גוויה. שניהם ידעו שהצעד הזה נועד אך ורק להרחיקם זה מזו, ושניהם ידעו שאחרי הכל, זו אשמתם שכך צריך להיות. ובכל זאת, בחזהו של ישראל עוד פיעמה התקווה שאיזשהו מסר ימצא את דרכו אליו. הודעה, פתק, ד"ש. אך דבר לא הגיע, וישראל נסע אל לימודי הרפואה בידיעה שלראשונה זה שלוש שנים, דרכיהם נפרדות. באשמתם.

היא ביקשה מהוריה שישאירו אותה לבד בלילה, יודעת עד כמה הם זקוקים לשינה ועד כמה אימה זקוקה לאפשרות לבכות מבלי להיראות. בהתחלה רטנו, אך לבסוף השתתקו שניהם כאחד. אביה התנצל על כך שהוא עוזב אותה שם, ונסע חזרה למשרדו.
עמית הדליקה את נגן המוסיקה שלה, מתעלמת מאימה, מניחה לה למעשה לנשום מעט, להזיל דמעה ולשקוע בספר שהביאה עימה. היא דפדפה בין האומנים השונים, מריצה אלבומים רבים מספור. מתוך כמעט שלוש מאות שירים, היה רק אחד שרצתה לשמוע.

צלילי גיטרה מתוקים השתחררו אל תוך החדר, הוא התמכר אליהם בכל מאודו. שניות אחר כך החל הזמר לשיר, וקולו, צרוד מעט, מילא את החדר.
"מה אעשה אם תלכי לי? אם תברחי לי?" ביקש הזמר לדעת, וישראל משך בכתפיו. הלוואי שידע.

"שמור לי עליה... אתה שומע? אין לי כלום בלעדיה..."
הגיטרה פרטה כמה אקורדים אחרונים והשתתקה, מניחה לדממה להדהד.
עמית הריצה את השיר לאחור והאזינה לו שוב, ושוב. קולו של ישראל, מלוּוה בנגינתה, ניחם אותה באופן משונה.
היא התמכרה לַמוסיקה.

צלילים אחרונים הדהדו באוויר, וישראל ניגש וכיבה את הקומפקטייפ. הוא שלח מבט מיואש אל הגיטרה שנחה לצד המיטה, שעונה אל הקיר, ונאנח.
כשניגן, זה היה... מכני. לא רגשי. כששר, אז הרגיש מלך העולם. וגם זה, רק כשעמית לצידו, מנגנת לו, עם החיוך המפוזר שלה והמבט שרואה פנימה, אל תוך עצמה.

המנגינה העצובה, המתוקה, עשתה לה חשק להתקשר אל ישראל. חצי שנה שלא האזינה לשיר הזה, שלא שמעה את הקול הצרוד, ועכשיו השתוקקה לדבר איתו. היא התגעגעה לשיחות הארוכות, לצחוקים אל תוך הלילה, לשחנ"שים, לבדיחות הפרטיות, לבכי.
בכי חנוק מצידו כשאיבד את כלבתו היפהפיה, כשהשתנק אל תוך פומית הטלפון ללא מעצורים. עמית שתקה, מקשיבה למילים השבורות היוצאות מפיו בשצף קצף, וכשהניח את השפופרת ללא מילות פרידה היא חצתה את הרחוב אל ביתו וישבה בחדרו, לצד מיטתו, עד שעלה השחר. פניו היו טמונות בכרית כל אותו הלילה, כאילו לא מודע אליה, וזו היתה הפעם הראשונה בה ייחלה בליבה להיות בן. היא נאלצה לשבת על כפות ידיה כדי שלא תושיט אותן לחבק אותו, וייסורים אלו נמשכו כל הלילה.
זו היתה הפעם הראשונה- והאחרונה- שראתה אותו בוכה, למרות שלא פעם ראתה אותו שבור. מרוצץ.
היא, לעומתו, בכתה פעמים רבות אל מול עיניו. כשלא התקבלה לתזמורת בכיתה י', כשסבא שלה נפטר בכיתה י"א. כשנכשלה במבחן, ואז היה מצחיק ומעודד אותה.
למעשה, חשבה עמית בליבה, היתה רק פעם אחת בשלוש שנות היכרותם, בה לא היה לצידה כשנזקקה לו.