עד שתחפץ- ג'

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"

הוא תחב את המפתח בחורו, והמנוע התעורר בשאגה. המגבים החלו לפעול, מנקים את השמשה ממים, הלוך ושוב. אדים הצטברו על פנים החלון וישראל ניקה אותו בשרוולו, מתגבר על הדחף הילדותי לכתוב "נקו אותי!" על השמשה. אחרי הכל, זה היה הרכב שלו.

ערפילים כיסו את הדרך וישראל נהג בזהירות, משתדל שלא להביט בשעונו. הוא השתדל שלא לחשוב על כך שיעבור את כל היום במרחק קטן כל כך מעמית, כפי שהשתדל לא לחשוב עליה במשל כל החודשים שעברו.
כשהגיע לבסוף לשערי בית החולים, נשם לרווחה. הוא נמלט מהגשם השוטף פנימה, מקלל בליבו את היום בו שכח את מטרייתו באוטובוס.
הרופא האחראי קידם את פניו בזעף קל, משליך עליו את חלוקו.
"תמיד היית חרוץ כל כך," רטן, "מה קרה לך בימים האחרונים? איזו בחורה סובבה לך את הראש?"
ישראל הרכין את ראשו ונכנס אל המחלקה ההומה.

היא שוב חלמה עליו, על ישראל. הפעם לא נגע בה, רק עמד בפתח החדר בפנים רציניים עד כדי גיחוך, והביט בה.
היא ניסתה לחייך אליו אבל היתה עייפה, עייפה כל כך. היא לא יכלה אפילו למצמץ כדי לסמן לו שהיא רואה אותו, שהיא יודעת שהוא שם.
הוא ניצב שם אולי חמש דקות, כך חלמה, ואז, כאילו קרא לו מישהו והעירו מחלום בו היה שקוע, ניתקו רגליו מהמפתן והוא יצא, מבלי להעיף בה מבט נוסף.
היא התעוררה מיד, מודעת עד כאב לעובדה שחלומה היה ברור ומוחשי מכדי להיות חלום.
הביטה אל הפתח הריק, ושבה והסבה ראשה אל הקיר. היא הפעילה את נגן המוסיקה שלה, אך קולו של ישראל צרם לאוזנה פתאום.
עמית העבירה שירים ללא אבחנה, עד שאצבעה כאבה ואוזניה פעמו. לבסוף עזבה את הכפתור, מניחה לשיר שבו עצרה באקראי להתנגן.
פסנתר החל לנגן, וקולה הצלול של הזמרת איימי לי נשמע.
"How can you see into my eyes, like open door?"  המילים חדרו אל אוזניה, מרככים את מצב רוחה העגום.
בשעה שהזמרת עלתה לטונים שעמית יכלה רק לחלום עליהם, עלו במוחה זכרונות מן המריבות הקבועות שלה ושל ישראל.
"שירים באנגלית מטמאים את הנפש," ישראל היה טוען, "במיוחד אם את לא מבינה מה הם אומרים." "אבל אני כן מבינה, גם אם לא כל מילה- אני יודעת מה הרעיון הכללי, וזה מה שחשוב, לא?" "ממש לא," ישראל היה מתלהט, "בדיוק המילים שאת לא מבינה הן המילים שאסור לך לשמוע, אבל הן נכנסות לתת-מודע, הן מזמזמות בתוך הראש ומשגעות אותך..." "אתה סתם מגזים," עמית היתה מצחקקת אל מול פניו הרציניים של ישראל. "את לא יודעת על מה את מדברת," ישראל, שמעולם לא שמע שיר באנגלית, היה מסיים את הוויכוחים. "נכון," הסכימה עימו, ספק ברצינות ספק בציניות.
ובכל זאת, מאז הוויכוח הראשון הקפידה לתרגם, מילה במילה, כל שיר ששמעה.

עוד חדר לבן, עוד פנים חיוורים, עוד זוג עיניים עייפות עד אימה. ישראל חנק את זעקותיו עמוק בפנים, וקיווה בכל מאודו שלא ישתגע. זה היה נורא, לעבור מיטה מיטה, חדר חדר, ולדעת שעדיין אינך יכול להביא מזור לכאבם של הסובלים סביבך. במיוחד כשאתה אוהב אותם, אוהב בכל ליבך.
הוא כמעט צנח ארצה מעוצמת כאביו היום בבוקר. הוריה של עמית עדיין לא הגיעו בשעה מוקדמת זו, וכל המחלקה היתה שרויה בתרדמת.
האחיות של משמרת הלילה קידמו את פניו בברכת שלום וכוס קפה חם, וחייכו בהבנה כשמיהר אל חדרה של עמית.
שוב היה מוכן לעמוד שם כל היום, ושוב נקרא אל הרופא האחראי עליו.
למעשה, כך חשב, הרופא פיתח חיבה עזה לקראית שמו בכריזה של תחנת האחיות.
כפי שהוא עצמו פיתח חיבה למחשבות על אלימות בכל הקשור לרופא המסוים הזה, הוסיף בליבו בהגינות.

זה היה יומה החמישי שם, ועמית כבר נכנסה לשגרה. היא מתעוררת השכם בבוקר כשפניו של ישראל לנגד עיניה, אוכלת משהו בחוסר תשומת לב ואז קופצת לחדר המחשבים הסמוך עד שאימה מגיעה.

אז הן מדברות קצת, האחות מזריקה לה תרופה והרופאים עוברים בביקורם האינסופי, דוחפים אצבעות לאוזניה ואורות לעיניה.
ואז, עד שעות הערב, היא יושבת ומאזינה למוסיקה בנגן שלה, ללא לאות.
הזרקת תרופה נוספת לפני לכתה לישון ואז אימה חוזרת הביתה למשך הלילה.
ובלילה, עמית כותבת מכתב אחר מכתב לישראל, יודעת שלעולם לא יקבל אותם.

נער שעבר התקף לב? זה יכול להיות?
בתיאוריה כן, כמובן, אך ישראל מעולם לא ראה מקרה כזה. הנער הובל פנימה, מוקף במכונת ההנשמה ובסבך החוטים הרגיל. ישראל העיף בו מבט ומיהר להסב את ראשו, מזועזע. זה היה נער כבן שבע עשרה, שמן בצורה מחליאה ומעוררת פלצות.
פיו היה פתוח מעט, וממנו נחשפו שיניים צהובות מעישון.
"הילדים האלה מתעקשים להרוס לעצמם את החיים," שמע אחות אחת לוחשת לרעותה. הוא הסכים בכל ליבו.

מבלי להקדיש ולו שמץ מחשבה למעשיה, עמית לחצה על המקש הירוק.
לרגע שקלה לנתק אבל אז עלה קול מהפלאפון:
"המספר שחייגת אינו זמין. אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר. המספר שחייגת..."
היא ניתקה את השיחה.
התנשמה בכבדות, והשליכה את המכשיר אל הארונית לצד המיטה.
טיפשה, נזפה בעצמה. טיפשה. למה את מתעקשת לנעוץ ציפורניים בעבר? טיפשה!
היא החווירה ולפתע עלתה בה בחילה.
עמית רכנה הצידה, הסיטה לאחור את מפל שערה והקיאה על הרצפה המבהיקה בלובנה.

שיחה שלא נענתה.
העולם הסתחרר סביבו.
כדרישת האחראי עליו, השאיר את הפלאפון שלו ברכב ורק עכשיו, ארבע אחר הצהריים, גילה כי עמית חיפשה אותו.
הוא נכנס לרכב והתיישב מאחורי ההגה. בכוונה רבה טרק את הדלק וחגר את עצמו בחגורת הבטיחות, אך אז נעצמו עיניו בייאוש והוא שלח את ידו אל המכשיר. אצבעותיו נעו כמו באטרף, והוא לחץ על 'שלח'.
אני כאן.
התשובה לא איחרה להגיע.

אני יודעת.

את רוצה שאבוא?

הפעם לקח קצת זמן, כאילו נחבא היסוס מאחורי המילים.
אני לא יודעת.

ישראל לחץ על מקש כיבוי המכשיר, זרק אותו על המושב לצידו והתניע את הרכב. הוא נסע חזרה לביתו וגם כשהדליק שוב את הפלאפון התעלם מההודעה החדשה שקיבל:
כן.

"מה אתה רוצה?" גנחה עמית כלפי ישראל.

"אני רוצה שתדעי מה את רוצה. את יודעת?"
היא עצמה את עיניה.
"אני רוצה אותך," לחשה, וכשהתעוררה היה חדרה ריק ועיניה מלאות.

היא העיפה מבט בשעונה. השעה היתה ארבע לפנות בוקר, והמחלקה ישנה.

היא קמה ממיטתה, מהדקת שמיכה אל כתפיה, וניגשה אל החלון. נוף אפרורי למראה נשקף מבעד לזכוכית החלבית, ועמית שלחה את ידה ופתחה את החלון.
רוח קרה חדרה אל החדר ובידרה את שערותיה, ועמית התמסרה לתחושת המגע העדין ועצמה את עיניה. שיר שאהבה עלה במוחה:
" רוח קרה חדרה אל החדר
ואל העצמות
כלום לא קרה, נלך עם העדר
של כל הנשמות
שממלמלות
האהבה מתה"
האהבה אכן מתה, חשבה בצער.

גשם החל מטפטף, סיכות דוקרניות שנשאו עימן ריחות רחוקים של ים ועשן, מלטפות את פניה של עמית ומזכירות נשכחות.
הרחובות החלו להתעורר לאיטם, בתחילה משאיות הזבל ואחר כך גם האוטובוסים, קולטים אל חיקם את המשכימים קום.
עמית העבירה את מבטה על פני העיר, כשרכב מתקרב, אפור- כסוף, לכד את מבטה.
אורותיו הדולקים העירו את עלטת הבוקר, והוא נכנס בשער בית החולים וחנה בחניה המלאה למחצה. הרכבים היו מגוונים- מכוניות חבוטות של הורי הילדים המאושפזים, מכוניות מהודרות של צוות הרופאים.
דמות יצאה מתא הנהג, ועמית רכנה להביט בה. הדמות העיפה מבט בשעון ואז רכנה לאחור על הפגוש ופשפשה בבגדיה. היא שלפה סיגריה, הדליקה אותה ושאפה עמוקות.
עמית צמצמה את עיניה כדי להבחין בפרטים: חולצה חומה ומכנסיים שחורים. קרחת עיטרה את הראש הגלוי, ועמית צחקה למראה העיגול המדויק בתוך השיער.
רכב נוסף הופיע- הפעם אופנוע בגווני כתום, צעקני למראה אבל בעל מנוע שקט. גבר נוסף ירד ממנו, ולחץ את ידו של הגבר הראשון. שניהם נכנסו פנימה, ועמית שבה להביט בעיר המתעוררת. ציוצי ציפורים מילאו את אוזניה ועמית חשבה על ישראל. האהבה לא מתה, היא רק עברה דירה, נזכרה בשורה משיר אחר.
לראשונה זה זמן רב, עמית חשה שלימה.