עד שתחפץ- ד'

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"

"תשכח ממנה, חתיכת אדיוט. רד ממנה כבר. היא לא בשבילך, ואתה לא בשבילה. אם אלוקים היה רוצה אתכם ביחד הוא כבר היה מסדר משהו, ואתם פשוט לא נועדתם אחד לשניה. תפסיק לחשוב עליה ותחזור לעצמך!"
"אני יודע," גנח ישראל.
"יופי," נריה השיב, "אז תפנים, והכל יהיה בסדר."
הם עמדו בתחנת האוטובוס, נריה מחכה לאוטובוס הביתה וישראל ממתין להפוגה בגשם הניתך.
"אני לא יכול," כך ישראל, "לא בשבילי. בשבילה. היא זקוקה לי... היא מתגעגעת אליי. אני לא יכול לראות אותה ככה."

נריה העיף בו מבט ספק- מלגלג ספק- זועם.
"אני מתגעגע אליה, קשה לי בלעדיה," ישראל מיהר לתקן. "עכשיו אתה מרוצה?"
"האמת? לא כל כך," נריה שלף את ארנקו ובדק האם יש לו כרטיסיה.
"הייתי מרוצה יותר אם היית מבין שזו סתם שטות של תיכוניסטים, ומפסיק עם זה כבר."
הוא נשא את עיניו מארנקו. "יש לך חמישה שקלים?"
ישראל שלף מכיסו מטבע והשליך אותו אל נריה, וזה קלט אותו ביד אחת.
"תודה, אחי," חייך הכדורסלן לשעבר ופנה לעלות אל האוטובוס המזדחל. "אחזיר לך בהזדמנות."
"זה אומר שאני אצטרך להסתדר בלי הכסף שלי עד יום כיפור, ועכשיו עוד לא פורים! זה לא הוגן!" ישראל מחה, ונריה משך בכתפיו ונעלם בתוך האוטובוס.
ישראל חייך ופנה ללכת משם, מדשדש ברחוב המוצף.
הגשם השוטף הפך אט אט לטפטוף דוקרני ומציק, וישראל כיסה את ראשו בכובע הסווטשירט שלו. הוא פסע, ידיו בכיסיו, מבטו מופנה מטה וראשו כבד עליו.
אולי זו באמת שטות של תיכוניסטים, עלה הרהור במוחו.
איך יודעים מה היא אהבה אמיתית, ומה היא סתם התאהבות?
בספר "מכתבים לטליה" טען דב אינדיג, כי הרגש שאנו חווים כמעט מדי יום ביומו, הוא התאהבות. אהבה, לדבריו, היא דבר שבונים יחד, בחיים משותפים, בעל ואישה.
אם כך, אני רק מאוהב בעמית. אבל מה אם הוא טועה? איך בכלל יכול מישהו לקבוע מה הוא הרגש האמיתי?

במקום ללכת לביתו, כפי שתכנן, הוא פסע ברחובות עוד שעות ארוכות.
לזמן מה, הרגש היחיד ששלט בליבו היה כאב.

המחט הארוכה פילחה את העור הלבן באכזריות שקטה, חודרת אל הווריד. עמית נעצה את מבטה במחט המרוקנת את התרופה אל גופה, נזכרת במחט אחרת, שניקבה גוף אחר, בזמן שנראה כתקופת חיים אחרת.

עמית הגיעה אל ביתה של אור, אחת מחברותיה הטובות. הוריה של אור שהו בחו"ל, ורק אור היתה בבית. עמית דחפה את הדלת ונכנסה פנימה מבלי לדפוק. הבית היה שקט וריק למראה, התריסים מוגפים והאורות כבויים.
"אור?" קולה הדהד בבית הגדול.
היא החלה לפסוע לאורך המסדרון לכיוון חדרה של אור כשרשרוש שבקע מחדר הכביסה משך את ליבה. היא פתחה את הדלת בזהירות, מקווה שלא תגלה שם עכברוש או חולדה, ונרתעה לאחור במהירות.
אור, שרועה על הרצפה, הרימה אליה את ראשה.
סיגריה דלוקה היתה אחוזה בין אצבעותיה, צמודה אל שפתיה.
"אוה," היא אמרה, מסוחררת. "הי, עמית."
עמית נכנסה פנימה, מתגברת על הבחילה שעורר בה העשן, וסגרה אחריה את הדלת.
"מה את עושה?" שאלה בשקט.
"הממ? אני? כלום." אור צחקקה באוויליות.
היא פלטה זרם סמיך של עשן כלפי הרצפה, ומבטה של עמית נמשך אחריו. ליבה עצר לרגע כשהבחינה בשלולית דם נוצצת על הרצפה הלבנה.
"אור," היא התחילה לומר, אך אז אור נעה על הרצפה וחשפה את אמתה.
מזרק מרוקן היה נעוץ בעורה, ודם זרם בקצב אחיד מן החור.
עמית רכנה לצד חברתה ואחזה בזרועה.
"אור," חזרה ברכות, "אל תזוזי."
היא שלפה את המזרק בעדינות והשליכה אותו מבעד לחלון הצר, וקול ניפוץ נשמע.
אור עצמה את עיניה, דמעות זולגות על לחייה. עמית הניחה יד על כתפה של אור, אך היא הסיטה את היד הצידה.
"לכי מפה," אור לחשה.
"לכי, ותשכחי את מה שראית. תשכחי אותי."
"אור, לא," עמית מחתה. אור פקחה את עיניה.
"לכי מפה," חזרה בשטנה.
עמית התרוממה בזהירות. טיפות דם ניקדו את שולי חצאיתה, ואור הביטה בהן ומשכה בכתפיה. היא שאפה מן הסיגריה ונשפה את העשן מטה.
עמית חשה דמעות עולות בעיניה. היא סבה על עקביה ויצאה מן הבית.
היא החלה לרוץ, כושלת בדרכה אל ביתה- ואל ביתו של ישראל, ממולו.
ישראל בדיוק היה בדרך החוצה, ידו על המזוזה ושפתיו מזמזמות ניגון חסידי כלשהו. עמית פנתה בשביל הגישה אל ביתו ונעצרה במרחק סנטימטרים ספורים מפניו, והוא נרתע לאחור אוטומטית.

"מה קרה? את נראית מזועזעת!" אמר.
עמית הביטה בו ללא אומר, ודמעות זחלו על לחייה.
"עמית," הוא אמר, "מה קרה? דברי. מישהו הציק לך?" הוא נראה מבוהל מעצם המחשבה.
"ל- לא," היא הצליחה לומר.
"אז?" הוא תלה בה עיניים, מצפה לתשובתה.
"שום- שום דבר," היא החניקה את הסיפור בתוכה, והוא נאנח. בכל פעם שרצה שתספר לו משהו, רע או טוב, נאלץ "לחלוב" אותה כדי לשמוע את שיש לה לומר. פעם אחת, חשב, תספר לי מיוזמתה.
פניו עטו הבעה חמורה.
"עמית, אני לא מתכוון להוציא את זה ממך בכוח. אם את רוצה לספר לי, חפשי אותי. אם לא, אני צריך ללכת עכשיו. ההחלטה שלך."
הוא לא שב לחקור אותה על כך.
הסוד הזה נשאר בתוכה.