עקיבא הסב עם משפחתו לצד השולחן. השמש נטתה לשקוע, ובני המשפחה ישבו לסעוד את סעודת הערב. אביו יסוֹן ברך על המזון, ובני הבית החלו לסעוד בדממה. עקיבא העיף מבט לעבר אביו, שישב בהבעה אטומה בכיסאו, לא מסגירה דבר מן המתחולל בנפשו. הלוואי שגם פני חתומות כך כעת, הרהר עקיבא, שחשש לשאול את אביו את השאלה שטרדה את נפשו.שאלה העלולה לפגוע בבני משפחתו בכלל, ובאביו, הכהן הגדול, בפרט. הם שתקו שעה ארוכה, ואז פנה יסון אל בנו הצעיר: "סימונידס, מה למדת היום מפי רבך?" סימונידס נהג ללכת אל העיר התחתונה כדי ללמוד תורה. משפחתו של יסון, בניגוד למשפחות כהונה רבות, הייתה מן הפרושים ולא מן הצדוקים. הנער זקף את ראשו בגאווה וענה לאביו, הבעת התעלות שפוכה על פניו.
"הרב לימדנו מה חשובה היא מצוות הצדקה, כמה חשובה היא לפני הבורא, אבי." נענה. יסון נתחייך.
"אכן, בני. מצוות הצדקה חשובה היא עד למאוד," פתח. הזעם והכעס שפעפעו בליבו של עקיבא רצו לפרוץ, לטעון כנגד אביו, כנגד הדרך השגויה, המושחתת, הצייקנית אותה ייצג. "אנו מצווים לתת משלנו לעניים. רבותינו אמרו לנו כי הדרך הטובה ביותר לתת צדקה היא – "
"חשובה?" שמע עקיבא את עצמו זועק כנגד אביו, מנסה לעצור בשטף המילים שפרץ מפיו, אך הצביעות שבדברי אביו סחטה אצלו נקודה רגישה, והלהט שפרץ אל תוך דבריו היה נורא, מאיים, סוחף. "אבי, אם חשובה וחביבה כל כך מצווה זו לפני המקום, מדוע אנו יושבים כאן, בביתנו שבעיר העליונה, וסועדים את פת-ערבית שלנו ברווח, בזמן שאחינו יושבים בעיר התחתונה ורעבים ללחם???" צל-צלה של מורת רוח החל להצטייר על פניו האטומים של יסון, אך הוא הניח לבנו להמשיך בדבריו, ועקיבא המשיך בשלו: "אבי, אתה כהן גדול! עלינו לשבת שם למטה, בעיר התחתונה, בלב-ליבו של העם ולרעוב ללחם עם אחינו. לא להסתגר בבית מפואר זה ולסעוד ברווח! מדוע אנו לא מחלקים ממזונותינו לאנשים הרעבים? מדוע אנו לא פועלים בהתאם לדרישת התורה ולא נותנים להם לסעוד על שולחננו??" עיניו של יסון הבריקו בזעם.
"מי אתה, עקיבא בן יסון, שתלמד את הכהן הגדול כיצד לציית לדרישות התורה לתת צדקה? מה יודע אתה על העיר התחתונה ומה שעשו האנשים המתגוררים בה? מי שמך לנזוף באביך?!" פניו של עקיבא נתעוותו מחרון.
"אנשי ירושלים נופחים את נשמתם ברחבי העיר! המתים מתגלגלים ברחובות – אין מי שייקחם לקבורה, וגם אין די קברים, ואתה שואלני מי שמני לדרוש מאבי את האפשרות לרוץ ולעזור להם ככל יכולתי?!" יסון פתח את פיו להשיב לבנו באריכות, אך חזר בו ורק אמר:
"אשמתם היא, שמתים הם ברעב." עיני עקיבא נתרחבו בתדהמה.
"אשמתם???" זעק עקיבא מרות, "הם רעבים ללחם. במה אשמים הם, שאינם ממשפחות הכוהנים העשירות? תמיד סברתי, כי מתפקידו של הכהן הגדול לדאוג לבני עמו. אם כי, ככל הנראה טעיתי וגם אבי, הכהן יסון הנערץ, מן הפרושים, נגוע בגאווה הריקה הזו, ומסרב לעזור לאחיו הרעבים?"
השאלה הנוקבת שזרק עקיבא הדהדה בחלל החדר. יסון נעץ בבנו מבט קשה, חודר, שלא הביע שום רגש.
"אוכל לשני עשורים היה להם, לאנשי ירושלים, ובמו ידיהם שרפוהו, בגלל אותה קנאות ארורה שלהם, העלולה כל יום להמיט עלינו חורבן. הייתי עושה הכל למענם, אילולא שרפו את מזונם. ומה טעם אתן להם משלי? ישרפו גם את זה! רק להרוס הם רוצים – להשמיד ולהרוס, בשם המרד הזה שלהם!"
"הם לוחמים על חירותם!"
"ובתוך כך מחריבים את כל מה ששונה מהם! כל ניסיון לקרב אלינו עם אחר, שסוף-סוף לא יילחם בנו, כל ניסיון להראות גם לבני תרבות אחרת, נאורה, את אור התורה, הם הורסים! הם הורסים כל דבר! יבוא יום וגם את בית המקדש, את בית ה' הם יהרסו – והכל בשם החירות והחופש! לא אתן יד לדרך זו!" יסון צעק ללא שליטה, מפניו מעוותים. עקיבא חשש ממבטו של אביו. הוא ידע כי הגדיש את הסאה. ידע היטב כי מעולם לא דיברו אל יסון כפי שדיבר אליו זה עתה בנו-בכורו, גאוותו. "הם אינם ראויים לשם ישראל! נוצרים הם את העיר, הבריונים הארורים שלך, ומונעים מהעם לצאת ולהשיג להם מזון עבור הנשים והטף!אינם מבינים כי הרומאים רוצים לעזור לנו להתפתח ולחדש תרבויות, לא להחריב אותנו! בגלל חמומי המוח המתועבים שלך אנו – "
"ואלו מילותיו של כהן גדול, שעליו ללמד סנגוריא על העם!" המילים בקעו מפיו של עקיבא כנגד רצונו. הוא ידע שהיה עליו לשתוק ולתת לאביו לדבר.
"לא אתן שיגדל בביתי קנאי!" שאג יסון. אש שחורה בערה בעיניו, הבהירות והשלוות בדרך כלל, מוכנה להסגיר לרומאים גם את בנו-בכורו. עקיבא נשך את שפתו התחתונה שעה ארוכה, מוודא שהמילים שייצאו מפיו יהיו המילים שרצה לומר לאביו, ואז לחש: "חמום-המוח הארור שצמח בביתך הולך להצטרף אל אחיו הקנאים." הוא הסב את ראשו מבני משפחתו, להסתיר את הדמעות שחמקו להן מעיניו כנגד רצונו. הוא ראה את מרים, המשרתת שלהם, בת העיר התחתונה, מפילה כד אל הארץ, ורוכנת לאסוף את שברי הכד. איש לא נזף בה על הרשלנות. מחר כל ירושלים תדבר על כך שבנו של הכהן הגדול הצטרף אל הקנאים, חלפה במוחו מחשבה מרירה, שמילאה אותו בתחושת מיאוס עצמי. ועל המילים אותן הטיח באביו, מול אמו, אחיו והמשרתים. כיצד ביזה אותו. הוא לא יכל עוד להישאר בחדר, לשאת את האשמה הזו בלי להניח לדמעות לפרוץ. "סלח לי, אבי," רעד קולו. אף שריר לא נע בפניו של יסון. עקיבא נד בראשו לאביו, לאמו ולאחיו ויצא מהבית כמעט בריצה, מותיר אחריו משפחה מרוסקת, אבודה, שכולה.
יסון נשען על אדן החלון, מביט בגבו של בנו בכורו היוצא מהבית. "יסון," שמע את קולה של אשתו קורא לו, אך לא הגיב. "קרא לו לשוב." ביקשה. יסון נד בראשו לשלילה, עדיין לא מביט בה. עיניו היו נעוצות בהבעה המיוסרת, האבלה שעל פני בנו, בהליכה האיטית הלא-אופיינית לעקיבא, כאילו רגליו נאבקות לשוב אל הבית שעזב זה-עתה. "לא אניח לביתי להפוך למפקדה של קנאים." קולו רעד קלות.
"תסגיר אותו לרומאים?" יסון חשב על בנו יושב בתא-כלא רומאי, אך הקשיח את ליבו כשהרהר במקדש העלול להיחרב.
"לא אחפה על קנאים." חתם את הדיון בקול קשה.
›
עקיבא עמד לצד הבית, מביט בהמון המשולהב העומד מחוצה לו. קריאתו של אליעזר בן חנניה עוד הדהדה באוזניו: "עלינו לגרום למנוולים אנשי העיר העליונה להבין כי המרד גם שלהם הוא, כי גם הם זקוקים לחופש, לא לחיות תחת שלטון זר! עלינו לפעול, וחושבתני שהצעד הנכון לעשות הוא לשרוף את ביתם, את בית הכהן הגדול!" ההמון דמם באימה כשסיים בן-חנניה את דבריו. דממת מוות. לשרוף. את ביתו של הכהן הגדול.
"לא!" רצה עקיבא לשאוג, "אל לכם להחריב את הבית, את בית הכהן הגדול! עלינו להסביר בדרכי שלום ואהבה! אל לנו לפעול כנגדם בבריונות, כי זו לא תועיל. אחים הם לנו," רצה לזעוק, "רוצים בטובתנו ובשלום עמנו בדיוק כפי שאנו רוצים להעלים את הנתק הנורא עמם. " רצה לומר, אך זֶכֶר אותו ערב אחרון, אותה סעודה בה גורש מביתו בבושת פנים, עצר בעדו. מילותיו של אביו הדהדו באוזניו, סוחפות אותו אל הלילה ההוא: "אינם ראויים לשם ישראל!"..."לא אתן שיגדל בביתי קנאי!"... הוא העיף מבט אחרון אל הבית הגדול, שהיה ביתו במשך שבע-עשרה שנים ופסק מהיות ביתו לפני כמעט שנה, וסב לאחוריו. כמו לפני שנה חלפה מחשבה במוחו. גם אז גרר את רגליו הרחק מן הבית שאהב, וניסה לשכנע את עצמו שהדרך בה הוא הולך היא הדרך הנכונה, למרות הטעויות הצורבות האלו שהאנשים שתומכים בה עושים – לשרוף את מחסני האוכל, כפי שציין אביו בפניו, ועכשיו – לשרוף את ביתו של הכהן הגדול. את ביתי שלי. רצה לשוב על עקביו, להזהיר את משפחתו, המשרתים, אבל נשך את שפתיו. הזהרתי אותם. חשב, והם לא שמעו לי. אלף פעמים ואחת אמרתי להם שהעיר התחתונה נאבקת במציאות הזו של שחיתתות בכהונה, של רעב. אמרתי להם שזה ינקום בהם... מדוע לא שמעתם לי? הוא בוכה בליבו, מדוע? כפה על עצמו שלא להביט לאחור וחמק אל בין הצללים, שומע את לחישתה המרחשת של האש, שורפת את הבית.
את ביתו.
לשעבר.
תגובות
מעניין, יפה והעלית פה שאלות יפות ומעניינות שנוגעות גם לימנו.
יישר כח!
[אנחנו מחכים לעוד כמה דברים יפים כאלו..]
בעזהי"ת
חזק בטירוף.
וכ"כ מוחשי.
לשניה תהיתי אם זה היה באמת...
| |
בשם עקיבא רמזת לנפילת בית שני בימי הרומאים, ובשם יסון למי שהיה כהן גדול בימי היוונים. ככה שהסיפור שכתבת מבלבל. יסון היה כהן גדול מתיוון שהכניס את התרבות היוונית לישראל ונגד תרבות זאת מרדו המכבים. שריפת מחסני המזון בירושלים נעשתה בסוף ימי בית שני ע"י קנאים קיצוניים כחלק ממאבק בין קנאים לקנאים על שררה. לכן, בין היתר, נאמר שבית שני חרב בגלל שנאת חנם.
לעצם העניין. כהנים מצווים לאכול בטהרה, והתורה אסרה על כהנים להאכיל על שולחנם את עם הארץ
שלא שמר על טהרה. כהני בית המקדש, כל שכן כהן גדול, היו פרושים מעם. אלא שבבית שני רוב הכהנים גדולים
לא היו ראויים למעמדם וקנו את תפקידם בשוחד. לכן אי-אפשר לצפות מרודפי שררה מושחתים שידעו מהי צדקה.
מנגד, הקנאים ששרפו את מחסני המזון בירושלים ובכך עזרו לרומאים לנצח, היו רשעים לכל דבר.
נראה לי שכדאי לבחור באחת משתי התקופות ולברר היטב אחד משני הנושאים הבאים:
א. ההבדל בין הפרושים לצדוקים, בין מסורת ישראל לתרבות יוון.
ב. חשיבות אחדות ישראל והאיסור על שנאת חינם.
אני פתוחה להצעות אחרות לשם שיישמע כמו שינוי של שם עברי.
מדובר כאן על תקופת המרד הגדול, סוף תק' בית שני. חשבתי שזה ברור |מסמיק| (שריפת מחסנים, עיר עליונה ועיר תחתונה, רעב וכו').
לגבי האוכל- הבנתי מה אמרת, אבל זה לא מה שהתכוונתי: התכוונתי שהכהנים יכלו לפרנס את העניים, לא להאכיל אותם על שולחנם ממש. פשוט לתת אוכל.
הכהנים של בית שני , למרות כל השחיתויות, ידעו תורה והלכה ושמרו על זה, ככה שיצאתי מנקודת הנחה שהם יודעים גם מהי צדקה.
כתבתי את הסיפור הזה בעקבות הבגרות שטח בארץ, על בית המידות - בית שנמצא ברובע ההרודיאני (אחד מהאתרי שטח בבגרות), שהוא גדול במיוחד ושיערו שהוא היה ביתו של הכהן הגדול. מצאו בו חדר שרוף, ויש השערה שהוא נשרף ע"י אנשים מהעיר התחתונה שכעסו על השחיתות בכהונה.
נמצאו בבית הזה מטבעות כניסה להיפודרום (או למשהו אחר על אותו עיקרון), אבל גם גילו שהכהנים השתמשו בכלי אבן וחוררו את כלי החרס, בהתאם להלכות טומאה וטהרה. החלטתי שזה כהן צדיק =]
מאוד אמיתי. וחזק.
היה אפשר להוסיף תיאורים על עקיבא עצמו, זה היה נותן נופך אישי יותר ומאפשר להזדהות איתו, וגם להבין את המהפך הקטן שחל בו, למרות הכל.
נהינתי! תודה!
העברת את הסיפור בצורה מענינת ומצמררת!
תמשיכי כך...
אנחנו בדיוק לומדים על כל התקופה ההיא עכשיו במגמת ארץ, והסיפור הזה בא לי טוב עכשיו..
גם הכתיבה מצויינת, אשרייך!