זכרתי אותו אחת ושנית,
כשרגליו היחפות נגעו-לא נגעו ברצפת השיש הקר
ורוח בוקרו הבריקה שיריו בנושפה על שפתיו רוח חיים.
ואני גם כאבתי סערות חורפיו ומשא עול שלגים
בנשאי על כפי את גופו הצנום במסע לאופק עתיד-יום יבוא.
ושנית, בנוחו לרגלי, באדום וכחול ולבן וירוק,
כשרוח לילי קוננה בבכייה על פניו השלוות
וכאב סערות עולמים הכה בכתפי השוחות,
עת ידי הקמוטה תלטף את שמלת השיש הקר אשר לגופו
וזכור אזכרנו עוד.
ובשלישית, בא יבוא,
מסענו אל שחר אין זמן-לא ייתם.
הן נתיב אופקינו מסולל בתחריט אבניו
בכתרים זהובים העוטרים שחור שערו.
וגשם ערבית וטל שחרית וייקץ,
בא יבוא.
תגובות
חחחחחחח.....