קבלוהו בתרועות חצוצרה! הפרק החמישי של "עד שתחפץ", יוצא סופסוף לאור!! קבלוהו והללוהו! ותודה לכל המעריצים של ישראל (!) ועמית (?) על כל הדחיפות קדימה... מצטערת על הפרק הקצרצר, אנא סלחו. יום נפלא
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"
ישראל התרומם במיטתו. השעה היתה אחת בלילה, והבית דמם.
בחדר הסמוך, ידע, חולמת אחותו על החבר התורן שלה.
מדהים עד כמה הם שונים. ישראל 'דוס', מקובע בהלכות התורה ובספרים התורניים שלו. ואחותו, לידור, כמו כל בת עשרה 'דתית', מתעניינת בעיקר בבנים ובבגדים. כשהיא לא מתלוננת על גזרתה, כמובן.
ישראל מעולם לא מצא עניין בבנות. רובן היו שטחיות, כאחותו, וגם אלו שלא- לא היו קרובות מספיק, מנטלית, כדי לעורר בו עניין. ומלבד זאת, כל קשר שלא למטרות חתונה- והוא בהחלט לא התכוון להתחתן בזמן הקרוב- היה פשוט מיותר.
הוא ניגש אל החלון. אוויר הלילה הקיצי הכה בפניו, רוח חמה וגרגירי חול שורטים.
מחר יתחיל את שנתו האחרונה בישיבה. שמיניסט.
עיני כולם נשואות אליו, כפי שאמרו הר"מים בשנה שעברה.
בעוד שבוע יהיה בן שמונה עשרה. אדון לעצמו.
כמה מוזר.
הוא זכר את שנתו הראשונה בישיבה, חמשוש מפוחד אך חד- לשון ומהיר תפיסה. לא הרבה זמן לקח לשמיניסטים להבין כי הוא אדם שיש לכבדו, ועוד פחות מכך על מנת להבין שהוא איננו מחפש כבוד שכזה. הוא תפס את מקומו בין למדני הישיבה, הרחק מאור הזרקורים. אך הכבוד כלפיו נשאר.
מקומו, בחיים כמו גם בישיבה, היה יציב. הוא מצא הנאה בלימוד, תורני וחולי, ובהאזנה למוסיקה 'של דוסים', כפי שכינו זאת חברי בלגלוג. בזמן שהם טרחו והתעדכנו בשירים החדשים ביותר של זמר זה או אחר, או בקליפים הטמאים ביותר של זמרת כזו או אחרת, הוא השקיע את עצמו בשירים של שוואקי, יונתן רזאל, סיני תור ועוד רבים אחרים. את אודי דוידי הוא לא אהב. יותר מדי תופים, יותר מדי קפיצות והשתוללות. יותר מדי אולפניסטי. ישראל מטבעו היה אדם שקט, רציני, נעים הליכות ואיטי במעשיו. אולי מעט עצלן, כשמדובר במעשים פיזיים, אבל בכל זאת- הוא שמח להיות ככה. בהרקדות של הישיבה, במקום לרקוד עם כולם, הוא ישב מאחורי הרמקול ושר וניגן. ככה הוא אהב. באיזי.
בזמנו הפנוי בישיבה, בין מבחן אחד למשנהו, שוחח עם חבריו, כמובן. לא על בנות, כמובן. זה היה תחום שאליו לא התקרב. לא. הם שוחחו בעיקר על הלימודים, על משפחותיהם, על הסניפים השונים. מדי פעם עלתה גם סוגיית ה"התחזקות", כשחבריו ביקשו את עצותיו ועידודו כשנפלו. ישראל עודד, אך מעולם לא ייעץ.
"אין לי ניסיון," תירץ. וזה היה נכון. עד עכשיו.
לאחרונה החל לפזול לכיוון הבית השכן, מעבר לכביש.
עמית, עוד מעט חמשושית, גרה שם. והיא היתה חכמה וחייכנית. וגם נאה, הודה בינו לבין עצמו.
אבל לא יהיה שום קשר ביניהם. זה אסור. עד שיחשוב ברצינות על חתונה. בינתיים, ישמור ממנה מרחק.
בשבוע הבא היא תהיה בת שמונה עשרה.
אדון לעצמה, כביכול.
אדון שתלוי באינפוזיות שלו.
גם כן אדון.
היא שלפה את הפלאפון שלה מן המגירה, אצבעותיה מרקדות על המקשים.
את יודעת מה קורה בשבוע הבא?
ההודעה מצאה את דרכה אל הפלאפון של מור, חברתה הטובה.
בטח! המסיבה הכי שווה שנערכה אי פעם בבית חולים!
יאפ. ויום חופש מהלימודים לכבוד החגיגות. :-)
לא שמעתי שמינו אותך לדוברת משרד החינוך, מתי זה קרה?
מזמן. את פשוט לא מעודכנת. אגב עדכונים, צלצלי כשתוכלי.
כן המורה. בסוף שיעור אזרחות.
כעבור שלושים וחמש דקות ניגן המכשיר את שיר הנושא של "גברת פלפלת", הצלצול הייחודי למור הנמוכה עד גיחוך.
"מה קורה? מכוערת אחת. שוכבת ומסמסת לכל העולם ואישתו בזמן שאני חנוקה באזרחות עם מנחם! חצופה."
הלהג של מור מילא את החדר.
"הכל טוב, מורוש," חיוך התפשט על פניה של עמית, "רק מתגעגעת. ואתן?"
"מתגעגעות? אלייך? לאאא. רוב הבנות פשוט מתות להחליף איתך." מור גיחכה, ועמית צחקה.
"כשאחזור אביא לכל אחת אינפוזיה," הבטיחה.
"כן, אה? מתנה לקראת בגרות?" הן צחקו.
"אז מה," מור אמרה, "איך זה להיות כמעט- עצמאית?"
"כמעט- מגניב," עמית התחכמה, "בפרט שאני קשורה לכל העמודי- חשמל האלה מסביב. לא ממש עצמאות." החיוך נמוג מפניה, וכשמור דיברה, גם קולה היה רציני.
"את תשרדי את זה, עמית," היא אמרה בביטחון. "אל תדאגי."
היתה שתיקה ארוכה, שהופרה רק בקול נשימתן.
"אוי, מורי," עמית לחשה בקול חנוק מדמעות, "אני לא בטוחה שאני רוצה לשרוד."
תגובות
אין, אין עלייך.
בס"ד
חכי חכי...
וזה קצר, לא פייר...
ויפה ממש... (:
סופסוף אני זוכה לראות את מה שחיכיתי לו פוווווווווול טיים!!!!
אבל היה שווה לחכות כי זה נהדר כמו תמיד...
למה שנהרוג אותך אחרי הפרק האחרון?? בבקשה אל תעשי סוף רע!! |מתחנן|