עד שתחפץ- ו'

הוא פתח את הדלת, ראשו טרוד בשאלה כלשהי במתמטיקה, וקפא על עומדו.
"הי," היא חייכה אליו, "יש לכם אולי שקית סוכר?"

הוא נסוג אל תוך הבית, וסימן לה לבוא בעקבותיו.

"אני אחפש, רק שניה," אמר. "אבל זה ייקח קצת זמן, אני חושש. כבר כמה חודשים טובים שלא נכנסתי למטבח."

היא גיחכה, חושפת שיניים לבנות וישרות. "תן לי לנחש: טוסט וחביתה?"

"גם זה לא. אני נזק נורא ואיום. הפעם האחרונה הסתיימה בפיצוץ של הגז, התיקון עלה לי כמעט כמו טסט. ההורים שלי הכריחו אותי לשלם, הם אמרו שלא הייתי צריך לסתום את החורים בגז עם העיסה שהכנתי." הוא חייך בהתנצלות.

הפעם היא צחקה, צחקה באמת, ראשה מוטל אחור ושערה החום, הקצר, מקפץ סביב פניה. הוא חייך ופנה לפתוח ארונות, מחטט בקופסאות השונות.

"את מכינה עוגה?" שאל, פניו קבורים עמוק בארון. כך, לפחות, לא תוכל לראות את הסומק על פניו.

"כן, לחברה שלי- מור לווין, אתה בטח מכיר- היא גרה ליד גן השעשועים הישן- יש יומולדת מחר. האמת היא שמן הסתם אני אשרוף את העוגה, אבל חברות שלי טוענות שזה טוב בשבילי לנסות." היא בחנה בעגמומיות את נעלי הספורט שלה, לחייה מאדימות, והוא הפנה את ראשו לאחור לרגע ובחן אותה. כשהרימה את ראשה שב במהירות לחפש בארון אחר הסוכר, והיא פנתה לסקור את ספר המתמטיקה הפרוש על השולחן.

"פויה, אתה באמת עושה את זה בחופש?"

"כן, מה הבעיה? זה בסך הכל חופש חנוכה!"

"איכס. אה, תודה!" היא נטלה את השקית הלבנה שהניח על השולחן. כבר כמעט שכחה לשם מה באה.

"בבקשה."

"להתראות, ישראל," עמית חייכה, והוא תהה איך היא זוכרת את שמו.

להתראות? הוא קיווה שלא. הנוכחות בקרבתה היתה מבלבלת בצורה מוזרה.

"שלום," ענה.

היא יצאה מן הבית וסגרה אחרי את הדלת.

ישראל נעמד באמצע הבית הדומם, מלא עד להתפקע בשנאה עצמית.

"טיפש," אמר בקול. "טיפש!" הוא חג על עומדו ונעץ את אגרופו בקיר.

כך החלה היכרותם הממושכת, בשקית סוכר ואגרוף כואב.

הבקבוק המסתחרר שיקף את אורות הפלורסנט הקרים מלמעלה, פתחו חולף ביעף מול ברכי הבנות היושבות סביב במעגל. הן נעצו בו את מבטן, מגחכות בהתרגשות. הבקבוק האט ועצר לבסוף, פתחו מול רעות.

"אמת או חובה?" שאלה את נעמה הישובה מולה.

"אמת," נעמה נשענה לאחור בציפייה.

רעות הרהרה.

"אמת," אמרה לאיטה, "שאת דלוקה על גיא?"

צחוק פשט בין הבנות. גיא היה עובד הפיצרייה הקרובה לאולפנא, ו"חתיך הורס" כפי שהגדירה אותו נעמה.

"שקר," פסקה נעמה. "הוא חתיך, ולא יותר מזה. חוץ מלהכין פיצות ולהתחיל עם בנות הוא לא יודע כלום."

רעות הנהנה, מאשרת, ונעמה סובבה את הבקבוק.

עמית, משועממת, הרכינה את ראשה אל מכשיר הפלאפון שלה.

מה אתה עושה? כתבה.

מנסה ללמד למבחן באזרחות. אבל כנראה שתכננת לי משהו אחר.

מצטערת. שתף אותי.

את חסרת תקנה.

דא.

לפתע חדרו להכרתה צחקוקים. היא הרימה את ראשה וגילתה את חברותיה, מגחכות לעומתה. אורית אחזה בבקבוק, תחתיתו מופנה כלפי עמית.

"אמת או חובה?"

"אמת."

"עם מי סימסת עכשיו?"

היא הסמיקה. "חובה."

"חובה עלייך לומר לנו עם מי סימסת." הן צחקו.

הסומק הפך לחיוורון. "רדו ממני."

היא התרוממה, ויצאה מן החדר.

כל הבנות השתתקו, מהורהרות, מלבד מור שהכירה ב"חומרת" הקשר בין ישראל לעמית.

הבנות בחדר בהו אחריה, לא מבינות, ונעמה שרקה מבין שיניה בקול גבוה שהקפיץ את כולן.

"רציני, הא?" היא אמרה, והבנות הנהנו בהסכמה. רציני בהחלט.