"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ"
"אנחנו צריכים לדבר."
היא הרימה את ראשה מעל הדף שעל ברכיה.
"מה?" עיניה ריחפו לרגע, לא ממוקדות, ואז ננעצו בפניו.
הצבע בפניה אזל, והיא התנשפה.
"ישראל."
"הי, עמית." הוא הניד בראשו.
היא החוותה לו להיכנס ואז, לא בטוחה מה עליה לעשות בידיה, תחבה אותן אל מתחת לשמיכה הכבידה.
"שב," ניסתה להעמיד פנים שהכל בסדר.
"בואי לא נעשה את זה לעצמנו, טוב?" הוא הכיר את המשחקים שלה.
ישראל נשען לאחור.
"שנינו יודעים שהמצב לא בסדר, והגיע הזמן לפתור את הבעיות. העמדת פנים לא תעזור לנו." הוא נאנח.
שניהם שתקו, מחפשים מילים.
השתיקה ארכה דקות ארוכות, ובסופה עמית דיברה.
"אני מצטערת," אמרה. קולה היה מרוסק, רווי בדמעות.
'אל תסתכל עליה,' הורה ישראל לעצמו. הוא ידע שהדמעות בעיניה יגרמו לו לשכוח את מה שעליו לעשות.
"לא התכוונתי שזה מה שיקרה. זה לא הגיע לךָ. אבל באותו לילה..."
ישראל נשא אליה את עיניו. מעולם לא סיפרה לו מה קרה באותו יום, מה היה הדבר שהוביל אותם למה שעשו.
"הייתי זקוקה למישהו," היא לחשה, מבטה נעוץ עמוק בקפלי השמיכה. "ואתה היית שם..."
הם ישבו יחד בגן השעשועים, מתנדנדים לאיטם זה ליד זו. חצי ירח זרח בשמים הבהירים, עמוסי הכוכבים, ועמית הביטה בו, לא מרוכזת, בזמן שדיברו על דברים לא חשובים, יומיומיים. הוא סיפר על לימודיו בישיבה ועל כך שהיה רוצה ללמוד רפואה.
"אבל התורה," נאנח, "התורה, מה יהא עליה?"
היא פלטה גיחוך מפוזר, והוא הביט בה.
"יהיו מספיק אנשים שילמדו תורה," אמרה.
הוא הניד בראשו, שקט לפתע.
"והתורה שלי?" שאל, מסתכל עמוק אל תוך עיניה.
היא לא ענתה, רק הסבה את ראשה כדי שלא יחפור בעיניה כפי שעשה תמיד. פתאום זה הציק לה.
נאמן להבטחתו בצהריי אותו היום, לא אמר דבר ולא שאל על מה שקרה. הוא התרומם מהנדנדה והחל מסתובב בגן, מחליק בידו על הטל שכיסה את המתקנים. ליד קצה ארגז החול צמח שיח קטן של רוזמרין, וישראל רכן וקטף ענף ריחני.
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בורא מיני בשמים!" בירך בקול והצמיד את הצמח אל אפו.
עמית צפתה בו בעיניים קרועות לרווחה, עוצם את עיניו ונותן לריח להציף את כולו. היא ידעה שהריח מתפשט בכל גופו, משכר, ונזכרה בדמות אחרת.
"זרוק את זה," זעקה פתאום. היא קפצה מן הנדנדה ורצה אליו, חטפה את הענף מידו והשליכה אותו על האדמה.
הוא נרתע לאחור, מזעקתה יותר תאשר ממגע ידה החטוף.
היא נפנתה ממנו, עיניה דומעות וידה בוערת.
"זרוק את זה," לחשה, נעלה רומסת מבלי משים את הצמח.
"עמית," הוא מלמל, "מה קרה כאן? מה זה היה?"
היא משכה בכתפיה, שותקת.
"עמית," חזר ברוך, "הסתכלי אליי. כן, תסתובבי. עמית..."
היא נשאה אליו זוג עיניים מיוסרות, ואז נפלו כל המחיצות, נשברו כל המחסומים, נעלם המרחק ביניהם. היא נאחזה בו כטובע הנאחז בקרש, משתנקת בבכי. ישראל לפת את כתפיה, חיבק אותה, העביר את ידו על שערה. מוחו צרח, צרח את כל האיסורים וההלכות עליהם חונך מגיל אפס, אבל ליבו, ליבו... ליבו דרש ממנו להמשיך ולאחוז, בשבילו כמו בשבילה. הוא עצם את עיניו והורה לעצמו להתעלם ממה שהיה עליו לעשות- ללכת משם. הורה לעצמו לתת לה להיאחז בו כאילו אין מחר...
הם עמדו חבוקים אולי שעתיים, בלי לעשות דבר מלבד להיות.
להיות יחד.
בשלב מסוים פחת בכייה של עמית, והפך לרעידות קבועות בגבה. לאחר מכן פסק לחלוטין, ורק התנשמויותיהם קרעו את דממת הלילה.
"ישראל..." קולה המהוסס הפר את השתיקה ביניהם וניתק את קורי העכביש שכבלו את מוחו ושריריו של ישראל. לפתע הבין מה הוא עושה- עומד מחובק עם עמית באמצע הלילה, במקום מבודד- וכפה על עצמו להטיח את גופו אחור, הרחק ממנה.
הם נעמדו במרחק זה מזו, מביטים זה בעיני זו מעבר לארגז החול.
"עמית..." הוא מלמל.
"אל תאמר כלום." קולה היה צרוד.
הוא חש מחנק בגרונו, ואז הסתובב והחל לרוץ.
הוא מיהר לכיוון ביתו, ואז התהפכה קיבתו והוא רכן אל שולי הדרך והקיא את נשמתו על החול הלח. בגן השעשועים, עמית עשתה את אותו הדבר.
"זה לא היה אמור לקרות." הוא אמר.
"לא לנו. לא אז." זה היה נכון. אהבתם היתה חזקה ונקיה, ומעולם לא חשו צורך לגעת זה בזו.
היא הנהנה, ראשה עוד נעוץ בשמיכה.
"אבל זה קרה." אמר.
שוב הנהון.
הוא ברר את מילותיו בקפידה.
"אני לא שואל מה קרה אז, כי זה לא ענייני." אמר.
"היה מה שהיה, זה גרם לנו... לחטוא. ואסור שזה יקרה שוב."
היא הושיטה את ידה אל מאחורי ראשה, תומכת בגופה העייף מתרופות.
"נכון," הסכימה.
"הקשר בינינו היה חזק. את חושבת שהוא היה מוביל אותנו לחתונה?"
היא הרהרה בדבר.
"בסופו של דבר, מן הסתם, כן," אמרה.
הוא נשא אליה את עיניו.
"ועכשיו?"
"עכשיו לא," היא לחשה. "לא אחרי מה שהיה."
"והקשר בינינו?"
"מפורק. לא טוב." היא אמרה בדיוק את שחשב.
"הקשר הזה צריך להסתיים, עמית." אמר.
היא הנהנה, ולראשונה הביטה בו.
"אני אוהבת אותך."
"אני יודע. גם אני אוהב אותך."
הם התרוממו, הוא מהכיסא והיא מהמיטה.
ביחד פסעו את שני המטרים עד לדלת, ושם נעמדו, ממאנים להיפרד.
"תמשיכי הלאה," הוא לחש.
היא עצמה את עיניה. "גם אתה."
כשפקחה אותן, לא היה שם עוד.
***
ישראל הביט בעמית הישנה בשלווה, גופה עולה ויורד לקצב נשימותיה. שערה הבהיר השתפל בגלים סביב פניה ועל כתפיה, והוא רכן להרים אותו. בעדינות אין קץ נשק למצחה הגבוה, שקמט נחרש בו. היא חלמה.
הוא קם על רגליו מעל מיטתה, ופנה לצאת מן החדר. עמד לרגע, ידו על המזוזה, והביט בה באהבה. כמה שנים חיכה לה.
הוא יצא מן החדר, סוגר את הדלת בשקט. מאחוריו המשיכה ביתו לישון ברוגע, לא מודעת לכאב המסתתר מאחורי שמה, שהרי נקראה על שמה של האישה שאהבה את ישראל עד היום בו הביאה למותה - יום חתונתו.
סוף
תגובות
הרגת אותה, מבינה? הרגת. :-)
עד עכשיו לא הגבתי אבל אחרי הסוף הזה הייתי חייבת! =]
ממש מרגש קראתי כמה פעמים את הסוף ועדיין לא עיכלתי...
פשוט מדהים!
וואוו איזה סוף... ובכלל הסיפור כולו... את פשוט מוכשרת!=]
מהמם גם הפרק הזה וגם הספור בכלל
יש לך כשרון תנצלי אותו.
אני עדין לא מעכלת שזה הסוף|לא מוכן|
ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל... |שטן|
בס"ד
רק עכשיו מצאתי את הכח להגיב...
ועדיין אין לי מילים.
רק משפט אחד הפריע לי... "אהבתם היתה חזקה ונקיה, ומעולם לא חשו צורך לגעת זה בזו." - אוף, אין דבר כזה! לא בקשר אמיתי. ארוך. משמעותי.
יש חיים אחרי הכאב. ואפילו שמחה.
זה כל כך מדהים!
בסוף אפילו ניגבתי את העניים.. (אני רגשנית..)
מהמם!!
ב. הייתי שמחה מאוד אם היית אומרת למה, או לפחות מחפשת כאן קצת תוכן- אפילו נעזרת בי:)
ג. לא כתבתי את הסיפור הזה בשביל תוכן, כתבתי אותו בשביל עצמי. זכותי.
ד. את לא באמת חושבת שאני אקח אותך ברצינות כשאת על "אנונימי", נכון?!
יום טוב.
תודה שירת:)
קראתי את כל הסיפור שלך ורציתי להגיד*להקליד לך שהוא מדהים! באמת אחד הסיפורים הטובים שקראתי באתרי יצירה באינטרנט!!
אז את מוכשרת..ותמשיכי לכתוב עוד סיפורים!
ואהבתי את הסוף!
אין, את פשוט גדולה ותותחית!!
תהילה..