הם לעולם לא יבינו,
אז חבל לי לנסות.
ארגום אותם באבנים
טרם יוכלו להתכסות.
הם לעולם לא יבינו,
כך לחש לי איש הקש:
שישנו מקום מעבר למרחב
שם אין טעם למוחש.
הם לעולם לא יבינו,
כך את עצמי אני חש
שמאין אבוא ולעפר אני שב
כמו ישות שאין בה ממש.
הם לעולם לא יבינו
שאותי אני כותב,
את נשמתי רוחי נפשי
משאת חיי היחידה.
הם לעולם לא יבינו
כי הם רובוט מתכתי,
אריזה מפס ייצור
של חוויות מילדותי.
[הם לעולם לא יבינו
שהם זה אני]
תגובות
אז חבל לי לנסות.
ארגום אותם באבנים
טרם יוכלו להתכסות. ---> השורה לא ברורה, וזה נראה כאילו החרוז הזה די מאולץ.. להתכסות במה? מפני מה/מי?
כך לחש לי איש הקש:
שישנו מקום מעבר
שם אין טעם למוחש. ---> אהבתי את האזכור שך הקוסם מערץ עוץ. עולם האגדות והחלומות, כבר אמרנו? שלא לדבר על הפירוש של "ארץ עוץ".. :)
כך את עצמי אני חש
שמאין אבוא ולעפר אני שב
כמו ישות שאין בה ממש. ---> כנ"ל על החרוז, הפעם פחות.
שאותי אני כותב,
את נשמתי רוחי נפשי
משאת חיי היחידה. ---> אופס, לאן נעלם החרוז? והנה התפספס לך כל השיר...
כי הם רובוט מתכתי
אריזה מפס ייצור
של חוויות ילדותי. ---> שני דברים: א. כנ"ל לגבי האזכור של איש הפח. ב. נפלת במשקל.. נסה "של חוויות מילדותי".
[הם לעולם לא יבינו ---> כדאי להוסיף אנטר לפני תחילת השורה.
שהם זה אני]
לגבי ה'להתכסות'- להתכסות מני האבנים,
כלומר לתפוס איזשהו מחסה או מגן
מפני האבנים, הייתי בטוח שזה ברור...
לגבי חיי היחידה-יש כאן משפט מאוד עוצמתי
שמסתתר כאן שבשבילו שווה לוותר על החרוז.
הבנת?
שיר מקסים!!!!
רק לגבי החרוז בבית האחרון, הייתי ממליץ בכל זאת למצוא סוף שיתחרז.
שיר ממש מקסים, התלהבתי!
בהצלחה בהמשך!
רעיון יפה !
בהצלחה בכל!