נְשָׁמָה שֶׁל תֹּהוּ וְתִקּוּן

בָּאתִי מֵהַתֹּהוּ,

לִשְׁבּוֹר, לִנְתוּץ, לַהֲרֹס.

בָּאתִי מֵהַתֹּהו,

כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהַכֹּל יִקְרֹס:

כֹּל  הַשְּׁקָרִים שֶׁסְּפַרְתֶּם

לְעַצְמְכֶם וְלִי.

כָּל הַחוֹמוֹת שֶׁבְּנִיתֶם

לְמַעַנְכֶם וּלְמַעֲנִי.

רָצִיתִי לְהַכְרִיז:

"הַמֶּלֶךְ הוּא עֵירוֹם",

לִפְקֹחַ אֶת עֵינֵיכֶם בִּכְפִיָּה.

לְהַטְבִּיעַ הַכֹּל

בְּיָם שֶׁל סְפֵקוֹת,

שֶׁל אֱמוּנוֹת מְפֹרָקוֹת,

שֶׁל אִידֵיאוֹת עַתִּיקוֹת

שְמִּתְנֲפּצוֹת אֶל הַגַּלִּים-בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.

מֵאָז..   בָּגַרְתִי,

הִתְפַּיַּסְתִּי,

אוּלַי זָקַנְתִּי?

בָּאתִי לְכָרוּת אִתְּכֶם

בְּרִית שָׁלוֹם,

לִבְנוֹת עוֹלָם מְתֻקָּן-

אַךְ מִבְּלִי לְהַפְסִיק לַחֲלֹם.