שיר לסתיו ולקיץ

בחסדי אבא'לה שלי!!

משהו מיוחד בצורת כתיבה שלך..

מן פשטות כזאתי [אני כידוע לכולם אוהבת פשטות]

מן עדינות נפש כזאת, צשל פרח עדין..

מיוחד..

נגע בנימי נשמתי, ופרט על מיתרי..

ישר כח!

במיוחד זה :

מבין העננים שוב עולה התמונה

של גשמי זעף, שמכים

ללא רחם בעצים ואבנים.

ומצמיחים חומה

של עשבייה ירוקה.

והסיום הנפלא :

בס"ד

כשהפרחים מתים

גם משהו בליבנו מת.

כשהרוח בסערת שאגתה תשוחח

גווינו ישחח.----> מעולה, חוץ מהגווה, שאני לא בטוח על האיות.

הבט  בהם, בבני החלוף,

רק זהירות, לא לקטוף.

כצרוף הכסף לצרף פיסות תצרף,---> תחבירית, זה קצת מתסבך אןתי האמת.

נבולות ועייפות----> אני מתבלבל לגבי החלפת הגופים כאן?

לתמונה נהדרת של פרחים ואור.---> לענ"ד אור ופרחים יישמע יותר טוב [לא מתחייב על המשקל.]

מבין העננים שוב עולה התמונה

של גשמי זעף, שמכים----> הפסיחה כאן יצרה שורה לא ברורה תחבירית, ובידיעה גמורה את מסוגלת ליותר.

ללא רחם בעצים ואבנים.----> את בטוחה על הנק'?

ומצמיחים חומה

של עשבייה ירוקה.

הבט בהם, באודים המוצלים

מלהבת הקיץ, מלחכת הקוצים.

שואפים לנשמת עננים---> כאן משהו נעצר לי בזרימת הבית.

שתרווה גרונותיהם הניחרים,

במים חיים.

ולאחר שיצמח ויירק הכול.

רק זכור, מעט לחמול.---> החלפת זמן...

ובלהבת הקיץ השנייה-בעוד שנה,---> תחבירית יש לשורה הזו יותר מידי נפח

תדע- הכול חולף ועתיד לחזור

אל מעבר למזמור.

על כל הביקורת הבונה שיש כאן השיר ראוי לתשעה ארזים ופרחי דפנה [9]
בברכת יצירה

יעקב.

בעזרתו יתברך

סוג של ניתוח, סוג של ביקורת..

כשהפרחים מתים

גם משהו בליבנו מת.  -> הזכיר לי "וכשהמלאכים בוכים בעולם אחר, אז בעולם הזה עצוב לנו יותר.." אימרה נכונה כ"כ. אכן, כאשר משהו מהעולם שלנו עוזב, נשבר, נהרס או מת, זה משפיע על הכל. אפילו אם זה היה משהו כה פשוט, כפרח..

כשהרוח בסערת שאגתה תשוחח

גווינו ישחח.

הבט  בהם, בבני החלוף, -> "בהם"-בהתחלה לא יודעים במי מדובר, יכולנו לקשר לכל קבוצה שהיא, ולאחר מכן "בבני החלוף", באנשים בעוברים מן העולם בשלב כלשהו, בתקווה- לאחר שהם מלאו תפקידם.

רק זהירות, לא לקטוף. -> "הבט", נותן תחושת ריחוק, הבט עליהם, כמו מלמעלה, תצפה בהם, במעשיהם, ובשורה זו- רק זהירות, לא לקטוף, רק תביט, תלמד מהם, תשמח בהם, רק אל תפגע בהם. תן להם לחיות. עד סוף ימיהם.

כצרוף הכסף לצרף פיסות תצרף,

נבולות ועייפות

לתמונה נהדרת של פרחים ואור. -> הסתירה המצויה כאן, "נבולות ועייפות" דוקא פיסות אלו, יוצרות תמונה נהדרת. פרחים ואור, שני דברים שמושפעים האחד מן השני ואף משפיעים על כל העולם כולו.. בלא אור, הפרחים ימותו, זה מתקשר אוטומטית לפתיחה.. בלא פרחים, האור יתבזבז, אולי. וכמובן, בלא פרחים ואור, העולם היה שחור ועצוב. תמיד.

מבין העננים שוב עולה התמונה -> החזרה על המילה "תמונה" הפריעה לי קצת.

של גשמי זעף, שמכים -> אני חושבת שיש מקום לתיאור של ההכאה. "המכים בעצבות", "המכים ביעף" (הם מכים כ"כ, שהם כבר עייפו. זה תפקידם התמידי, ואולי נמאס להם, אולי הם רוצים לעצור, אך המצב לא מאפשר זאת..)

ללא רחם בעצים ואבנים. -> הנקודה אינה במקום, לענ"ד.

ומצמיחים חומה -> אהבתי את הביטוי, מכיון שצמיחה, לרוב נוגעת בחיים, "להצמיח שורשים" "להצמיח פירות" וכו', ואכאן- צומחת דוקא חומה, משהו החוצץ, משהו המפריע לחיבור הנכון.

של עשבייה ירוקה. -> אך בשורה זו, רואים שהחומה, הנתפסת לפחות אצלי כדבר שלילי לעיתים, היא של עשבייה ירוקה. הנה החיים. הירוק, הנקי.

הבט בהם, באודים המוצלים

מלהבת הקיץ, מלחכת הקוצים. -> השתמשת בלשון יפה ביותר.

שואפים לנשמת עננים ->שאיפות זה טוב, האלה היא לכאן שואפים. לעננים? ניחא, הם גבוהים.

שתרווה גרונותיהם הניחרים, -> הנה הסיבה, מדוע דוקא לעננים. יפה.

במים חיים. -> מצויין. אהבתי את הרעיון שכאן.

ולאחר שיצמח ויירק הכול. -> צמחייה ירוקה, אותה חומה.. (הנקודה הפריעה לי)

רק זכור, מעט לחמול. -> מדוע מעט? טוב, אולי יש כאן את העניין, להתחיל מדבר קטן, וכאשר תבין באמת את המשמעות, כבר תעשה כך לרוב, כמובן מאליו, בלא חשיבה מוקדמת, אז- תחמול, תרחם, כרחם אב על בנים.

ובלהבת הקיץ השנייה-בעוד שנה, ->יש כאן משהו המקשה על הזרימה. אולי כדאי להפריד לשתי שורות? או לעשות משהו שיקל עלינו. אולי לשנות את המפשט בכלל?.. אולי לוותר על הסיום "בעוד שנה"?

תדע- הכול חולף ועתיד לחזור

אל מעבר למזמור. -> תארת את המסקנה בצורה יפיפה, לענ"ד.

בסה"כ, שיר טוב מאד.

היה חסר לי מעט יותר חריפות.

אולי ביקורת חדה יותר?

היו מקומות בהם השתמשת בלשון גבוהה,

דוקא אהבתי את השילוב.

תודה רבה שירך.

רוב אור, שמחה ואהבה.

ממני הקטנה(: