הוא רץ

הוא רץ בחשיכה, צעקות מהדהדות באוזניו.

הדממה סביב הופרה בקול נעליו הדופקות על שביל העפר.

בראשו הדהדו צרחותיהם של בני כפרו הקטן והשלו.

הוא שב ונזכר, איך באישון הלילה פרצו אל הכפר פורעים והדליקו מדורה בכיכר המרכזית.

איך חמישה מהם פרצו אל ביתו וגררו את אחיותיו הקטנות החוצה, בשערן.

איך סביו הזקן תפס בו והשליך אותו מן הדלת האחורית.

'רוץ ליער,' הוא לחש אליו. 'אל תביט לאחור. רוץ ליער...'

אז הוא רץ. אבל כן, הוא הביט לאחור. רק לכמה שניות,

אך הן הספיקו לו כדי לראות את סביו מוכה באכזריות ונופל ארצה.

סוף סוף, הוא הגיע אל היער, ונכנס אל בין עציו הענפים.

'אני היחיד שנותר ממשפחתי,' הוא חשב, 'ועלי לשרוד, רק כדי להמשיך את השושלת...'

הוא המשיך ללכת, ואז נתקל בגזע עץ כרות ונפל אפיים ארצה, מתבוסס בדמו.

"אני חייב לחיות!" הוא ניסה לקרוא, אך קולו לא נשמע לו. 'חייב לחיות...'

הוא נאנח. 'אוי, סבא,' חשב, 'אינני יכול... נכשלתי.'

הוא עצם את עיניו, בפעם האחרונה.