מסכות

היא שכבה על מיטת בית החולים, מתהפכת אנה ואנה בנסיון למצוא תנוחה נוחה.
מוזר.
בכל הספרים כתוב שהחולים נראים כה קטנים במיטות הרחבות...
ואילו היא, כמעט ומחליקה מטה...
מחליקה מטה.
בדיחה. בדיחה כואבת. כואבת מאוד אפילו.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמיטה הזאת קטנה מדי. רגליה נגעו בברזלים הקרים בקצה, וצמרמורת עברה בגופה.
הברזלים האלה הזכירו לה משהו שהתאוותה לשכוח...

הדלת חרקה, ואור חדר פנימה, כמו שלולית צהובה על הרצפה.
דמות התגנבה בעקבותיו, והנערה על המיטה דָמְמַה. שלא יראו שהיא ערה...
"את ערה?" לחישה של קול מוכר.
היא בלעה רוק. "כן."
הוא נאנח בהקלה, וסגר אחריו את הדלת. החושך שב לשרור, והוא שלף פנס קטן.
אורו של הפנס יצר שביל על השמיכה, מרגליה אל סנטרה.
"הם לא ראו אותי," לחש לה. "מתי משחררים אותך?"
היא חייכה חיוך כאוב. "בעוד כמה שיותר זמן," השיבה, והציניות נוטפת משפתיה.
"את מודעת לעובדה שיש לך על הדלת שוטרים?"
"כן. אולי הם מקווים שהשותף שלי לפשע יגיע." היא הניחה יד אוהבת על ידו.
"דורון, אני רוצה שתלך. אם יתפסו אותך כאן..."
"...אני אגיד שבאתי לעזור לך לברוח..."
"...ואז הם יכלאו גם אותך..."
"...בבית משוגעים. עם כותונת לבנה ופסים, ואני רק אשב על המיטה שלי ואמלמל לעצמי כל היום."
היא צחקה, וצד בטנה נע בכאב. אוי, לא.
"יורד לך דם." הוא נגע בפצע באצבע קרה.
"באמת?" היא ניסתה חיוך משועשע, אבל עיניו חדרו את המסיכה שלה.
"קחי." כדור נגד כאבים. באמת חַסָר לה.
"תודה." היא בלעה אותו בלי מים, והכאב פג כמעט מיד.
רעש נשמע מהמסדרון. "דורון, לך."
הוא חייך בעצב.  "את לא רוצה אותי פה?"
בטח שרוצה. אבל לא עכשיו, לא היום...
"לא, אני לא רוצה שתהיה פה. לך הביתה, ותגיד לאמא שהכל בסדר."
אחיה ליטף את לחיה, העביר יד אוהבת על כתפה, ויצא.
היא נשארה בחשיכה, כואבת...

"היום את משתחררת," הודיע לה השוטר שנכנס פנימה.
"תודה, דוקטור," הוא השיבה במרירות, והתהפכה במיטתה.
"לא שמעת אותי? את משתחררת היום! קומי!" הוא תפס בכתפה, מכאיב לה.
היא נשכה את שפתיה. רק שלא יחוש בכאבה, התפללה.
"נו???" הוא רצה למשוך מעליה את השמיכה, היא ראתה שרצה, אך הוא נזכר שהוא בתפקיד, ועצר באמצע תנועה.
"מה אתה עושה?" קולה הקר כאילו חתך את חזהו. הוא ניתק את ידיו משמיכתה, נרתע לאחור ושילב את ידיו בכעס.
"אם לא תקומי..." איים.
"אז מה? מה תעשה לי?" היא התרוממה במהירות במיטתה, השמיכה גולשת לרצפה.
"תאסור אותי?" היא צחקה, צחוק מלא בוז ושנאה.
"אני כבר עצורה," הזכירה לו, "בתואנה שאני פצועה... מה באמת אתם רוצים ממני?"
היא ירדה ממיטתה, ותחבה את רגליה אל נעלי הספורט הכחולות שלה, מבלי לטרוח ולפתוח את קשרי השרוכים.
במהירות בחנה את פניה במראה. היא נראית נורא. שיערה החום מדובלל ומלא קשרים, עיניה החומות טרוטות מעייפות. עורה, השזוף בדרך כלל, חיוור, לאחר שלושה שבועות של חוסר שמש. ידיה... פוי. נקיות עד כאב.
היא ירקה על כף ידה והחליקה אותה על שערה. לא שזה עזר, אבל לפחות היא תוכל לומר שניסתה.
"כן," פנתה אל השוטר, שבהה בה במשך כל הזמן הזה, "לאן אני צריכה ללכת? אתם מעבירים אותי למוסד למופרעים?"
היא התקרבה אליו, מודעת לעובדה שלמרות שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים לפחות, ולמרות שהיה גבוה, היא היתה כמעט בגובהו.
עוד אחת מהבעיות שלה- היא בגובה מטר שמונים ושבע. ואלוהים, היא בת שש עשרה.
הוא נרתע בשנית, מחניק את הדחף לדחוף אותה לאחור, והיא חייכה בליבה.
כשפנה ויצא מן החדר, מצפה שתצא בעקבותיו, היא נטלה את תיקה השחור, ופתחה את החלון.
בגובה שלוש קומות מעל האדמה, היא השתרבבה החוצה, תפסה בידיה את מסגרת החלון, וקפצה.