ביקורם של המתים.

יסמין התהפכה במיטתה בחוסר נוחות.
משהו בלט כנגד עורה, ומנע ממנה להירדם.
היא שלחה את ידה ופשפשה בין הסדינים, ואז שלפה חפץ קטן, כסוף.
מחזיק מפתחות בצורת חמסה עם תמונתה. זה היה שלו...

יסמין אחזה בחמסה בידה הימנית, מרגישה את קרירותה בתוך אגרופה.
כמה שהוא חסר לה... מתי הלך?

היא הביטה בתאריך על צג הטלפון שלה.
אלוהים, עברו כבר ארבעה חודשים! מאה ועשרים ימים מאז שעזב.
120 ימים, והיא עדיין לא מאמינה שהלך,והשאיר אותה כאן לבדה...

כמה שהוא חסר לי, חשבה.

פתאום קלטו אוזניה קול פצפוץ- מישהו פוסע על עלי השלכת בחוץ.

למה הכלב לא נובח?
היא התרוממה ממיטתה ופסעה אל הדלת המשקיפה אל הגן.
הדלת נפתחה בחריקה קלה, ורוח קרה נשבה פנימה.

יסמין הצטמררה, גיששה בחושך, הדליקה אור ומצאה את מעילה. היא יצאה החוצה, רגליה היחפות ממששות את האדמה הלחה מטל. מבטה היה מופנה מטה, שלא לדרוך על אבן, ושהרימה את ראשה- הוא היה שם.

הוא חייך במבוכה, לא בטוח מה עליו לעשות.

יסמין נעצה בו את מבטה, מופתעת ונבהלת.

"מה אתה עושה כאן?" קולה הדהד בחצר.

הוא חייך שוב, ומשך בכתפיו.

"זוכרת שאמרנו שנהיה יחד 120 שנים?" שאל, והיא הנהנה בראשה.

כמובן שזכרה. הם הכירו בהיותם בני עשרים, והבטיחו זה לזו להיות יחד עד שיהיו בני 140.

"אז עכשיו- 120 ימים אחרי שהלכתי, חשבתי לבוא... להגיד שלום. בפעם האחרונה. את כועסת?"

יסמין חייכה. "להפך," אמרה, "אני שמחה שהגעת. תיכנס?"

היא הציעה, אך הוא הניד בראשו לשלילה.

"מצבי מונע ממני להיכנס, תודה," אמר והביט בגעגועים פנימה, אל האור.
"טוב... אז מה אתה עושה עכשיו?"

היא הידקה אל המעיל אל גופה.

הוא לובש את מעיל הגשם הכחול שלו, הבחינה. מוזר.

אני לא זוכרת שלקח אותו. מסרתי אותו לצדקה, לא?

"תתפלאי כמה מהר הדברים עובדים אצלנו," אמר כשהבחין במבטה.

"חבר שלי השיג לי אותו. למה נתת אותו?"

כי הלכת, היא רצתה לומר, אך שתקה.

"אני לא ממש עובד עכשיו," הוא חזר אל השיחה. "קשה למצוא עבודה במצבי. אבל מסתדרים. ואת?"

הוא בחן את פניה. "עוד לא ישנה כמו שצריך, הא?"

היא הנהנה במבוכה. לפתע, נשמעה קריאת תרנגול.

הוא הרים את ראשו.

"עוד שעה זריחה," אמר בדאגה. "אני חייב ללכת."

היא הנהנה, בעצב, וקמצה את אגרופיה.

מחזיק המפתחות הכסוף עדיין היה בידה, כעת חם מחום גופה.

"הנה," אמרה והושיטה את ידה. "קח את זה. שתזכור את פניי."

היא שמטה את החמסה אל ידו, אך זו החליקה מבין אצבעותיו ונחתה על הדשא. הוא הביט בה בעצב ובצער.

היא הרימה את החמסה והניחה אותה שוב בידו, מניחה את כף ידה על שלו. ידה החליקה על ידו כמו על ענן, וחדרה דרך עורו.

"אני מצטער," הוא אמר. "באמת. לא אמרתי לך שאני- שאני ככה. באמת מצטער."

הוא רכן, שפתיו על לחייה.

היא עצמה את עיניה וחיכתה.

יסמין חשה מגע של ערפל חולף על לחיה ולתוך ראשה, וכשפקחה את עיניה, בעלה המת כבר לא היה שם.