לנצח

ליונדב

"אין שלם מלב שבור" (ר' מנחם מנדל מקוצק).

אי שם קרוב לקצה של העולם ישנו עמק. רוחות פרצים מנשבות בו, מכות ללא רחם באנשים הבודדים שמוכנים לחצותו. השמש קופחת על ראשיהם החשופים, ומעבריו מלאים בקוצים ודרדרים.

במרכזו של העמק מונחת אבן, אדומה וגדולה, חלוקה היא האבן במרכזה כאילו נחלקה באכזריות בסכין חדה. יודעי דבר וחדי העין יוכלו להבחין כי צורתה של האבן כצורתו של לב האדם.
ואולם בניגוד לכל העמק הצחיח, את האבן ממסגרת שורת פרחים אדומים הנקראים בפי המקומיים: "פרח לב אדם".

זקני הכפרים הסמוכים יוצאים היו מדי חידוש הלבנה אל העמק, שם היו מקשיבים לשתיקתה של האבן עד אשר היו רואים טהרתה של לבנה אזי היו מנענעים בראשיהם איש אל רעהו ואשה אל רעותה ושפתותיהם מלחשות: "שלום עליכם" וחבריהם מחרים ועונים אחריהם:"עליכם השלום".
כך מדי חודש בחדשו נשנה הטקס.

זוגות אשר נשאם ליבם לקשור ברית עולם בניהם, היו באים אל שפת העמק,ואם כי לא הסכינו לירד לתוכו, היו צופים אל האבן. ושותקים את כאבה.

כך, האמינו, תשרה האהבה בבנין חייהם החדש.

באחד ממסעותיי הרבים פקדתי אף מקום זה.
אחד מישישי הכפר הסמוך, ארחני וחלק עימי את קורת ביתו ומזונו. לא שאלני לשלומי ומעשי, רק מסתכל בי במבטו הנוגה כאומר: ידעתי בני אשר תחפש, ואין בנמצא כמוהו.
אולם בשעתו לא ידעתי אף אני אשר אחפש, רק חופש משכר חושים נח לו בחיקי ומילא את כל עולמי בניחוחו. ועל כן אף אני לא הטרדתיו ולא פרשתי לפניו תמיהותיי על התנהגותו ומעשיו המשונים.
מדי בוקר מנסה הייתי לירד לעמק לחקות אחר שורשיו, ומדי בוקר מנעני הגורל, פעם רוח, פעם גשם ופעם חמה היוצאה מנרתיקה.
בבוקרו של היום העשירי לשהותי בכפר, בעת בה התכוננתי לנסות לירד לעמק בפעם האחרונה, דידה לכיווני הישיש, מבטי התמה לרצונו התחלף אט אט להשתאות כאשר שטח את דבריו לפני.
-רוצה אני, פתח ואמר, - לספר לך את סיפורה של האבן כפי שהועבר לי על ידי אבותי ואבותיהם לפניהם.
קולו העתיק חרק קלות בסיום המשפט, רכנתי לעברו, עושה אזני כאפרכסת. הוא כחכח בגרונו והמשיך:
-לפני שנים רבות, טרם דרך האדם על הארץ, שכנו בה יצורים אחרים.
צלמם כצלמנו אך ליבם שונה, לא דם זרם בעורקיהם כי אם אהבה, אהבתם לעולם, ליצורים החיים בו לצורתו ותבניתו זרמה בגופם והניעה את גלגל חייהם.
אם רצית להמית אחד מהם, היה עליך לפגוע באחד מאהוביו, כך תלך רוחו ותחסר עד אשר ימות גם הוא וכן חבריו ואהוביו וכן חבריהם וכן הלאה, עד תום.
ולאחר עידנים רבים החלו להופיע על פני האדמה אנשי הגזע חסר הלב, איש מהם לא עניין את זולתו, אלא איש בלבבו יחיה, עיורים לטעמו וריחו של העולם החלו לרדוף אנשי הגזע חסר הלב את בני האהבה.
לעיתים נולדו בני תערובת שיכלו עוד להרגיש אהבה במידה זו או אחרת, אלו לרוב בנו להם משפחות וחייו את חייהם הקצרים והאטומים בגופותיהם המתות עוד מיום לידתם.
אולם אנשי הגזע חסר הלב החלו רודפים עד חרמה את בני האהבה,שכן לא מסוגלים היו לקבל אהבה בצורתה הפשוטה והאמיתית- חסרת תועלת וגבולות. ובקנאתם הגדולה החלו להרוג ולאבד בהם במטרה למחותם מעל פני האדמה.

עידן שלם הגיע לסופו באותם ימים אפלים.
אנשי הגזע חסר הלב שלא מסוגלים היו להתאגד יחד אף למען חייהם הם, התאחדו כאיש אחד למען השמד חיים בהם אינם מכירים.
בני האהבה לא היו מסוגלים להילחם בחלק מן העולם אותו כל כך אהבו, ולכן נשאום רגליהם לעבר ההרים, ארצם הטובה, שם , כך האמינו, לא תוכל הרעה להשיגם.

חללים רבים נפלו במלחמה ההיא מבני האהבה, שכן עם כל בן אהבה שעונה ונרצח מתו גם קרוביו וחבריו שחשו את רוחו המתייסרת בדמם.

אך הסחף נעצר, מנהיג קם לבני האהבה, אַל שמו, אל פקד על בני עמו להמשיך ולאהוב גם לאחר מות יקירם וכך להמשיך את חייו בתוכו.
 רבים עשו כדבריו ועלתה בידם ארוכה לליבם השבור שחזר והתאחה בעצתו הנבונה של אל.
לא עברו ימים רבים, וגם בחלקה קטנה זו ניחתה רעתם של אנשי הגזע חסר הלב, אחד מבני התערובת, מאט, שבני האהבה גידלוהו כבן, קם ומרד באל מתוך רצון עז להנהיג במקומו. בני האהבה גרשוהו משורותיהם בצער גדול, שכן חזקה עליהם פקודתו של אל לעצור את שיטפון הכאב הזה.
מיני אז גברה שנאתו של מאט לבני האהבה ולקתה בכפליים. הוא איחד תחתיו את כל גדודי חסרי הלב, והשתמש לא רק בכח אלא גם בשקרים ובפרסומים כוזבים לפקודות של אל.

בעת ההיא שני חברים היו, יון ודֶני, לא רק חברים היו כי אם גם אחים לנפש. נפשו של יון זרמה בגופו של דני מחייה אותו בבוקר בטל של שחרית, ובערב משכיבתו לצל ערביים מאיים.
נפשו של דני זרמה גם היא בליבו של יון, בקשר עז שלא הים ולא האש ולא הרוח יכלו עוד לנתק.

ורצה הגורל ופגעי המלחמה הרעה ההיא לא פסחו גם על ידידות אמת זו, ובזמן בו ניסה להימלט להרים, נתפס דני, הפורעים חסרי הלב פצעוהו פצעים רבים עד אשר גילו מקום יציאת נשמתו, אחר השחיתו את גופתו והשליכוה מאכל לחיות הטרף וציפורי הצייד.

לפעמים, כשעולמות נעלמים וחיים שלמים נמוגים כלא היו, גם הזמן עוצר מלכת, משתהה רק לרגע דק שבין פעימת לב אחת לזו שאחריה, מרפרף בהבזק מהיר ושוטף ומכה את הכל ביסורי ההבנה הנוראה והוודאות שדבר לא יהיה כשהיה. ברגע ההוא ממש יון נקרע בתוכו, מחצית נפשו הושלכה בטלטלה עזה, טובעת בים של סבל ודם ומחציתה השנייה המשיכה לחיות כאשר היא מתייסרת בייסוריי הקריעה הנוראיים. ולאחר הכאב: נשמה גדועה ואילמת.

אך חזקה עליו פקודתו של אל: "לחיות". היא הדהדה באוזניו משמיעה את הבלתי אפשרי, בדיבור שאין הלב מסוגל לשמוע ואין הנפש יכולה להבין.
במשך שעות ואולי אפילו ימים הוא ניסה לחיות, אחר קם והלך כישלונו צרוב בגופו, בנפשו ובשובלי דמעותיו הבלתי נשלטים.
בני האהבה בראותם אותו בנדודיו אחר מחציתו האבודה נדו לו בראשם, היו כאלו שאף הציעו לו למלא את החסר בהרעיפם אהבה על ראשו החפוי, אולם איזו אהבה יכולה למלא מחצית חיים?

לבסוף הובילוהו נדודיו אל עמק נסתר, חבוי מעין אדם, שם מצא את גופו המעונה של דני, החיות שאהבוהו גררהו לשם, לאות כבוד אחרון לבן האהבה שנרצח.
בהבינו את אשר עיניו רואות רץ איליו בתחנונים, הוא הביט באחי נפשו הרצוץ על האדמה, ונפל על ברכיו באימה.
-אחי,לחש, - אתה לא מת.
השקט הלם באוזניו ממלא את העמק בנהיית אבלות גדולה.
-אתה לא מת!!!!, הוא צרח בתחינה.
אך תחנוניו היו לשווא.
פניו הוסבו מאליהם מן המראה המזעזע, הוא כבשם בידיו ובכה, דמעותיו חורשות תלמים בפניו העיפות ומרווים את האדמה שצמאה אחר שהחניפוה בדמים.
מבטו נס כלפי מעלה מחפש מפלט לנפשו.
-שמיים!!! צעק, -שמיים!!! חזר והחרה בגרון ניחר, -האתם ראיתם ושתקתם? נותרתם כחולים ושלווים? אף לא דמעה אחת הזלתם???
פתחו וענו השמיים - עד שאנו מצטערים עליך נצטער עלינו, שאנו שומעים זעקותיהם ונושמים את אפר הכבשן אשר לאחיך וכי תהין לבקש שעליך נצטער?
-אהובי אתם, ענה להם, -אך עתה אל טל מטר, קראו שק ומספד והקדירו חמה בצהריים, אולי יכופר לחטאתכם.
-ארץ אהובה! לחש אל הקרקע, - אדמה טובה, ואת השתקת? לא פצחת פיך לבלוע המשנאים? האם לא רעדת לשמע זעקות אהובייך המעונים?
ענתה לו הארץ -עד שאצטער עליך, אצטער עלי, שצריכה אני לקבל לתוכי גופותיהם המדוקרות, ולצמאי ישקוני דמם, ואחר יקישו בי בעקביהם, המרצחים.
-אהובתי, כור מחצבתי, השיב בכאב, -אין לך פה להשיב כי לא פצתו בעת צרה, עתה הרעידי ארץ ורקי אש וגופרית אולי יכופר לעוונך.

בד בבד שמע צעדים הולכים וקרבים מאחוריו, והנה מאחוריו ניצב אל.
-הבט בו, אמר בזעזוע, -אפילו את ליבו לקחו, מנסים הם לחקור אהבה.
יון נשען על אל, מרטיב בדמעותיו את בגדיו המהודרים.

אל ליטף את פניו באהבה,
-די, חדל לך, עוד לא הכל אבוד, לחש אל יון המיוסר.
יון הרים אליו את עיניו בתקווה.
-ישנה סגולה, המופיעה בספרים עתיקים שמקורם אבד אי שם בקרעי הזמן .
מצחו התקמט כמנסה לזכור דבר מה.
-אחד הדברים המופיעים שם, הוסיף בשקט קטלני,- הוא שכאשר יצור מאבד דבר הקרוב לליבו, רק ליבו יוכל להשיב לו את החסר.
קולו של יון היה קר יותר מקרח,- אם ללחיות כוונתך, אם כך אפסה כל תקווה,שכן לעולם לא אחיה שנית.
-לא!, קטעו אל, -לא,אין כוונתי ללחיות את המתים, זה אפשרי, הוא עצר, כמתלבט אם להמשיך, אך המשיך מיד,- במקרים מסוימים, אבל במקרה שלכם זה בלתי אפשרי, וסיים כמעט בהתנצלות,- כוונתי לדבר גדול יותר, פראי יותר, אהבה שאינה ניתנת לעצירה.
יון תלה בו את עיניו בציפיה.
-עליך לקחת את הסכין הזה, אל שלף סכין כסף מחגורתו.
- ועליך להוציא את לבך שלך, לחלק אותו לשני חלקים שווים, לשתול אחד מהם בחברך, והשני בך.
זיק מסוכן הבזיק בעיניו כאשר סיים את דבריו, אך יון לא הבחין בדבר וללא היסוס נטל את סכין הכסף ונעצו בחזו, מסמן עיגול יפה, בסימטריות עדינה, כדי שיוכל להוציא את ליבו בשלמותו, שחלילה לא ייפגם.
ובעודו מתייסר בכאבים נוראיים, הניח את ליבו הפועם בכוחה של אהבה על הסלע מולו, ואז בכוחותיו האחרונים נעץ את הסכין בלבו פעם נוספת. אחרונה.
צחוק קר ומרושע נשמע מעליו, ליבו הגוסס החמיץ פעימה אחרונה כאשר הבין כי לא היה זה אל שהסיתו לעשות מעשה מתועב זה, אלא מאט המרושע בעצמו. הוא הספיק להביט בפעם האחרונה בחור הפעור בגופו כדי להבין את הטעות שעשה, ואז צנחה ידו יחד עם שני חצאי הלב, האחד נפל לתוך חזהו הפעור של דני ואחיו לחזהו של יון. אולם שניהם כבר דממו לנצח.
מאט בראותו את תוצאות פעולתו המוצלחת סובב את גלימתו ופסע מהמקום בהדרת כבוד. בהגיעו לפתח העמק, זינקו עליו חיות הטרף, חבריהם של דני ויון, והרגוהו.

במקום בו נחצה הלב בכוחה של אהבה נוצרה האבן, סימן לאהבת אמת. במקום בו צנחו דמעותיו של יון על חברו פרחו פרחי לב האדם, וגופו של מאט הפך לקוצים השומרים על קבריהם של השניים מפני מבקרים שאינם רצויים.

הזקן סיים את סיפורו, ועיני מצועפות היו בדמעות.
-ברצוני לתת לך מתנה לפני לכתך, אמר בקול רועד,-רוצה אני לתת לך את המפתח לעמק, המפתח לליבם של בני האנוש.
הוא הושיט את ידו לחזו הגרום וכשהרחיקה נתלו ממנו מספר כדורי אור.
-זה בני, הצביע על הראשון, -וזה, הצביע שנית, -זו אישתי, והשלישי, הוסיף בקול רועד,- הוא חברי הטוב מימי בית הספר. הם חיו בתוכי כל השנים הללו ועכשיו אני מעביר אותם לך, חיה אותם אתה,קולו נחלש,-חיה אותם אל תהרוג את עצמך במותם,שכן כך תהרוג גם אותם, אל תהיה יון.
וחזר - אל תהיה יון. ונדם.

קברתיו בירידה לעמק, במקום בו השמש נוגעת בטללים של הבוקר ומאדה אותם חזרה לעננים, סימן של חיות והתחדשות, שכן אותו ישיש חי בתוכי וכך גם אשתו ובנו וחברו הטוב.
כך שאם אי פעם תקלעו לאתו עמק נסתר, ותראו שם המון אדם גדול, אל לכם להתפלא, אלו הם ידידי שחיים בליבי, ושם החליטו להגלות לפניכם למספר דקות.
ואולי תשמעו אותם שרים שיר ישן, עתיק יותר ממוסדי הארץ ההיא:
חיו את המתים
אך אל תהרגו את החיים
כן פרי העץ טוב ורע
מכל אשר בגן.