לחיות במדבר

ללכת, לחיות במדבר.

לראות את הזריחה, באלפי גוונים של זהב, כל יום.

לחוש ברוח מלטפת את פניך, חורצת קמטים, כל יום.

להרגיש את גרגרי החול, כמו ים צהוב וגדול, כל יום.

לדעת שאתה לבד, לבד בעולם הענק.

להיות רזה וסגפני, להסתפק במים ובחרובים.

לנשום עמוק את האוויר החם, המנצנץ, כמו יהלומים.

לשמוח כשתמצא נווה מדבר, ירוק ורענן.

להתאכזב כשתגלה שהוא מאוכלס באנשים.

להתרחק בהליכה האיטית, המהורהרת, שסיגלת לעצמך.

לתהות האם הבחינו בך,
ולחרוד מהמחשבה על כך.

לעטוף את גופך בשק שחור בלוי, כמו גלימה וברדס, בטרם תצא מן המערה.

ליטול את המקל שלך, הכהה משנים, כשתלך לשוטט.

לאבד את מניין הימים, ולנסות לבכות כשתיזכר באלו שהשארת שם, בעיר.

לא להצליח.

לתהות כמה זמן עבר, ולהחליט שזה כבר לא משנה.

לדבר אל העיטים ואל הנשרים, רק כי אין מישהו אחר.

לאט לאט להבין, שאתה מדבר אליהם כי אתה רוצה בכך.

עם אנשים, אינך רוצה לדבר.

ואז לדבר אל עצמך.

לקום בבוקר ולשאול, מה אעשה היום? ומחר?

לשתוק.

לא לדבר יותר, גם לא בשקט, גם לא בלב.

לא לבכות. לא לכעוס. לא לשמוח.

ואז למות.

במדבר.