שלהבת אחרונה
דממה חודרת באויר,
שתקו ציפורי השיר,
עצר מהילוכו כל העולם,
ובבת אחת נדם.
ובשורה קשה נישאה,
על הרוח הקלילה,
ודמעות זולגות כנחלים,
ממלאות אגמים, ימים.
כי הלכת בלי שוב,
ואיתך הלכה גם השמחה,
ובחרת בחיים,
אבל ההוא לקח אותך.
והפרחים עוד מלבלבים,
צומחים עולים ומכסים,
מכסים זיכרון אחד,
ממשי מתוך רבים.
ושלהבת אחרונה בוערת,
מציתה הכל בחזרה,
מרימה את העיניים,
לצפות לעוד תקווה.
תגובות