היא רצה,
הוא רץ אחריה.
היא הגבירה מהירות,
הוא דלק בעקבותיה.
היא יצאה מהעיר,
הוא לא התייאש.
היא נפלה על שורש בולט
והוא אחריה.
היא המשיכה לרוץ
והוא רץ בעקבותיה.
בסיבוב הוא ניצב לפניה, כהה וגבוה.
היא הסתובבה. שוב הוא מאחוריה.
היא צנחה לארץ עייפה ויגעה.
הביטה סביבה לחפשו וקפצה בבהלה.
הוא היה ממש מתחתיה.
בסוף היא התייאשה. הרימה יד. גם הוא.
קצות ידיהם נגעו.
הגיעו להסכמה ביניהם.
אבל לעולם הוא לא יעזוב אותה. אף לא לרגע אחד.
עכשיו תסתכלו שוב בכותרת של זה....
תגובות
של פליץ, אם אני לא טועה.
חוצמזה, ברגע שכתבת את הכותרת- הרסת את הקטע... ברור למה, נכון?
אני הייתי מציעה לשנות כותרת (נאמנות, נאמן כצל או משהו דומה) ולגלות את האמת רק בסוף.
"אבל לעולם הוא לא יעזוב אותה. אף לא לרגע אחד." מה לעשות, ככה זה עם צללים.
משהו כזה...
מי שאומר שזו לא תגובה מושקעת- אני תיכף עולה עליו...
אבל יש משהו בדבריהם. גם הדעה השניה צודקת.
לא נורא, לפעם הבאה... :-)
מעניין..הצל..שייכתי את זה לדברים אחרים גם...באמת כתיבה יפה..כל הכבוד..
נראה לי גם כדאי לשנות כותרת, אפיחלו שאני מסכימה איתך, והשיר משכיח קצת את הפואנטה..