לא עוד

ומה שנשאר בסוף,

מה שנותר אחרי הכל-

שתיקה.

היא הביטה בו כמסתכלת למרחקים.

עיניה נוצצות מדמעות צורבות

וליבה כמו עצר מפעום.

לובן השיש בים של עפר ערום

הביאו אותה להבנה.

לא עוד.

היא לא תביט בעיניו התכולות, הטובות.

היא לא תשמע מילת עידוד חמה או סתם ברכת הדרך.

היא לא תבוא יותר לשבות עם ניגונים בריח של פעם.

היא לא תדע יותר את סיפורה של החנוכיה על השידה הכבדה.

לא עוד.

האור שינצנץ בין חרכי בתריס יהיה אור מנוכר. זר.

ועל דלת הכניסה כבר יופיע שם אחר. כדרך העולם.

היא הסתובבה לאיטה בין הקברים

כממאנת לעזוב,

שמה בעזיבתה תנטוש אותו לנצח.

לא עוד. היא חשבה בכאב.

לא שוב. הבטיחה בעודה צופה בשריד אריאל.

היא האיצה את צעדיה המהדהדים בין החלקות

ויצאה מבעד לשערים הגבוהים. השחורים.

ואחרי הכל-

דממה.