מסיכה

ובשיער הפרוע שבאמת הוא חום, ועכשיו הוא אדום.

אני מכירה כל תו ותו מפניה, כמו את כף ידי.

הנמשים הפזורים על העור הבהיר, הדרך בה הפה מתעוות בבכי.

אני יכולה לקרוא את מחשבותיה על פניה, למרות שאיש לא יכול לעשות זאת מלבדי.

אנחנו יחד בכל מקום, למרות שמבפנים אנחנו כל כך שונות.

היא אמיתית, ואני רק מסיכה.

ולמרות זאת, היא אוהבת אותי. היא חבה לי את חייה.

והיא שונאת אותי ומפחדת ממני.

בכל ערב, כשהיא תולה אותי על הוו ליד הדלת, ומביטה אליי בהקלה, אני יודעת שהיא פחדה.

פחדה שלא תצליח להסיר אותי ממנה, או יותר נכון- שלא יהיה מה להסיר. שאני אהפוך לאמיתית.

ועכשיו אני תלויה כאן ומביטה בה. בה האמיתית.

הפורקת, החשה, הבוכה.

אני יודעת שהיא מתעבת אותי, את הפרצוף הקר והמחושב שלי, את העיניים האטומות.

ובכל זאת, ברגע שמישהו דופק על הדלת, היא מושיטה את היד- ותופסת בי.

השינוי הוא מיידי.

העיניים האדומות חוזרות להיות חומות כאדמה,

השיער הפרוע מסתדר. הפה מחייך בבוז.

ואז המישהו הזה נכנס, קר ומחושב ומלגלג כמוני, ומביט בה.

ואז אני נכנסת לפעולה.

קרה.

מחושבת.

בזה.

גאה.

נועצת בו מבט אטום ומרתיע, והוא נע באי שקט.

אבל אז, הוא שולח יד ונוגע בי- נוגע בה.

ואני מחליקה מטה, נופלת מן הפנים הדומים לי כל כך, אל הרצפה.

והוא מתיישב לידה, ונוגע בפניו, ומסיר גם את המסיכה שלו, ומפיל אותה לידי.

ואז הם יושבים, חסרי מסיכות.

חמים,

נמהרים,

אוהבים.

והם בוכים יחדיו.

***

אז תזכרו שהבטחתי לא לבכות,

כשהשמיים הופכים לים של דמעות.

בתפילה קטנה שבעז נלחשה

הוסרה מסיכה.