יצירות של גון דו

בָּרֶגַע הַהוּא
הַכֹּל יִסְתַּדֵּר:
הַשֶׁמֶשׁ תִּהְיֶה כְּתֹמָה יוֹתֵר
וְתַּטְעִינְנִי בְּאֶנֶרְגְּיוֹת אֵינְסוֹפִיוֹת.
גַּם הָעוֹלָם יִהְיֶה מָקוֹם שֶׁטּוֹב לִהְיוֹת בּוֹ
פִּתְאֹם.

בָּרֶגַע הַהוּא
הַכֹּל יִתְבַּהֵר:
הַסְּפֵקוֹת יְמָנְפוּ עַצְמָם
לִכְדִי תְּשׁוּקָה מַתְמֶדֶת.
הָאֲנָשִׁים יְחַיְּכוּ אֵלַי,
וְהֵאַרְתָּ פְּנֵיהֶם תְּעָרֵב לִי
כְּמַשָּׁק

חִיַּכְתִּי, מִתְבּוֹנֵן בָּכֶם
נוֹשְׁכִים שְׂפָתַיִם
בִּפְלִיאָה תּמֵהָה.
תֵּכֶף יַגִּיעַ צִחְקוּק
אוֹ שְׁאָגָה רוֹעֶמֶת.
לְעִתִּים, תַּלְקוּנִי
בְּמַבָּטִים עָבֵשִים.
מָה יְהֵא עָלַי הַפַּעַם?
תָּהִיתִי בְּהִרְהוּר סָקְרַנִי.
אוּלַי
אֶכְלָא לִי אֵת הָרֶגַע הַזֶּה,
אֳשְאִילֵנוּ לִיקוּם מַקְבִּיל.
אֳצְמִיחֶנוּ בַּעֲרוּגָה שֶׁל סַבְלָנוּת,
חַיִּים

בָּאתִי מֵהַתֹּהוּ,
לִשְׁבּוֹר, לִנְתוּץ, לַהֲרֹס.
בָּאתִי מֵהַתֹּהו,
כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהַכֹּל יִקְרֹס:
כֹּל הַשְּׁקָרִים שֶׁסְּפַרְתֶּם
לְעַצְמְכֶם וְלִי.
כָּל הַחוֹמוֹת שֶׁבְּנִיתֶם
לְמַעַנְכֶם וּלְמַעֲנִי.
 
רָצִיתִי לְהַכְרִיז:
"הַמֶּלֶךְ הוּא עֵירוֹם",
לִפְקֹחַ אֶת עֵינֵיכֶם בִּכְפִיָּה.
לְהַטְבִּיעַ הַכֹּל
בְּיָם שֶׁל סְפֵקוֹת,
שֶׁל אֱמוּנוֹת

אמרת לי שאני מאובן
קפוא כמו קרח.
אמרת שאני מפחד
להרגיש אותו, להרגיש אותי.

אמרתי לך שאת פתטית
מביכה אותי בפרהסיה,
חיה לך באשליות רומנטיות
עם אחיזה רופפת במוצקות.

אמרתי שהאמת שלך מעורפלת
אמרת שאין לי אמת בכלל.

אמרת שאת רוצה לברוח
אבל אני רוצה לשקוע,
את ממריאה למחוזות נשגבים
ואני מגליד לי בקרירות הזו.

אמרת שאת אני, אני זה

לֹא יִהְיוּ עוֹד רְגָעִים כְּמוֹ הָרֶגַע הַזֶּה
וְלֹא תָּאִיר הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָה עוֹד
לֹא תִּ תְחַדֵּשׁ עוֹד דַּקָּה כְּמוֹ הַדַּקָּה הָזוּ
חַד פַּעֲמִית, מְרַתֶּקֶת, מַ מְתִּיקָת סוֹד.

כְּבָר עָרַמְתִי לִי שְׁנִיּוֹת מֵתוֹת לִכְדֵי שָׁעוֹת
לְאֹסֶף גְּוִיוֹת משומשות בְּבֵית הַקְּבָרוֹת,
נאלמתי סְתָם כָּךְ לְחָסְדֵי הַשָׁעָן
נִכְנַעְתִּי לְלֹא קְרָב

בּוֹהֶה בְּרַכָּבוֹת נוֹסְעוֹת בְּסֶרֶט נָע
בִּמְחִצּוֹת נֶעֱלָמוֹת שֶׁמַּפְרִידוֹת בֵּין אֲנָשִׁים,
בִּמְסִלּוֹת בַּרְזֶל מְמוּשְמָעוֹת
לְפַס הַקּוֹל שֶׁל הָרְצִיף.

בּוֹהֶה בְּעוֹבְרִים וְשָׁבִים
שֶׁמַּסְתִּירִים יוֹתֵר מִטֶּפַח,
שֶׁמַּחְבִּיאִים שִׁבְרֵי לוּחוֹת
בְּתוֹךְ אָרוֹן שֶׁל חֹסֶר וְוַדָּאוּת.

בּוֹהֶה בָּהֶם רָצִים כְּמוּכֵּי שְׁחִין
חַיָּבִים

הם לעולם לא יבינו,
אז חבל לי לנסות.
ארגום אותם באבנים
טרם יוכלו להתכסות.

הם לעולם לא יבינו,
כך לחש לי איש הקש:
שישנו מקום מעבר למרחב
שם אין טעם למוחש.

הם לעולם לא יבינו,
כך את עצמי אני חש
שמאין אבוא ולעפר אני שב
כמו ישות שאין בה ממש.

הם לעולם לא יבינו
שאותי אני כותב,
את נשמתי רוחי נפשי
משאת חיי היחידה.

הם לעולם

שנים שתעיתי
בתהו,
ישימון ללא דרך.
תהייה מכונסת,
בשעת לילה מאוחרת.
לחבוק זרועות תמנון אימתני
לחוש כמו זקן מיואש.
הפכתי עצלן,
הכורסה לי מקדש.

ברחבי תבל בלחיצת כפתור,
בשדות האפור,
מנציח הרגע
שלעולם לא יחזור.

מאחורי מכל גבר מצליח עומדת אישה
מאחורי כל קשיש מצליח עומדת קשישה
מאחורי כל כבש מצליח עומדת כבשה

מאחורי כל פירמידה גדולה עומד יהודי
מאחורי כל הודי גדול עומד גנדי
מאחורי כל קבוצה גדולה עומד ארקדי

לא רוצה להיות החלוץ
רוצה להיות קשר
לא רוצה להיות בסיירת
רוצה להיות אפסנאי

לא כדאי להיות במרכז הבמה
עדיף להיות מאחורי הקלעים
לא כדאי להיות בובה

יצר יוצר יצירה.
רשע מלפף קוריו,
בולם הבטחה כמוסה.

תוהו ובוהו
ואור מתוך חושך,
פוטנציאל לא ממומש.

מטלטל,
צונח,
לובש לבושים,
פושט בגדיי.

קריאת עוף חול מתוך להבה.

אני קם,
לא מציווי כי אם מבחירה,
לא למעני קם אני.
אני הולך,
אף כי דרכי אינה קלה,
רואה רק אור עמום בקצה המנהרה,
כמי שכפאו שד הולך אני.
רוצה אני,
לשמש להם לפה.
הרי בתי הקברות מלאים הם מפה לפה,
בחסרי תחליף-נטולי פה.
אני עושה כי אף אחד לא יעשה זאת במקומי,
וחסרון לא ניתן להימנות.
עוטה גלימה של אור בפני מציאות מרירה.
אני נמצא כאן ועכשיו בשבילם.
נמצא

ברגע שלפני הזריחה,
יכול אני לראות יותר קרוב מאשר אי פעם,
יותר בהיר מאשר אי פעם,
יותר אמיתי מאשר אי פעם.

ברגע שלפני הזריחה,
יכול אני להאזין לציוץ הציפורים,
לצרצור הצרצרים,
ולחרגול החרגולים.

ברגע שלפני הזריחה,
יכול אני לשמוע את פכפוך הנחלים,
את יללת התנים,
את דומיית המרחבים המוריקים,
את שאגת האריות הנעורים מרבצם,
את נשירת העלים בסתיו,
את

המחנק סוגר עליי
גם הגרביים מסריחות מדיי
הן מוחצות את קיומי
ברגליים עייפות ומלאות בזיעה

השמיים נופלים עליי
הם לוכדים אותי
בתוך קופסת קרטון מרובעת,
או מלבנית אבל מה זה משנה בעצם?

ואולי אני זאת הקופסה
שסוגרת את עצמי,
ואלי אני הם הגרביים המסריחות את עולמי,
ביום גשום ושרבי זה..

הקופסה מרובעת-אי אפשר לעגל פינות,
השרוכים פתוחים-אי אפשר

בגינה קפץ לו חגב
קצת ירוק עם גוון צהבהב
קפץ, ריקד ודילג כאילו אין מחר.
הגבעולים הקיפוהו כחומות,
הפרחים כמגדלות,
והכל צמח, כאילו אין מחר.
הפרפרים עפו להם מלמעלה,
השמיים נראו ירוקים
מבעד לסבך הצמחייה,
אך בין רגע התקדרו.
וצבעם הפך שחור.
ולפתע, כמראה הבזק,
היא הופיעה במרום.
שש שרוכים שש שרוכים
לה מצדה האחד,
ומסטיקי תחתיתה מלאים את ההיכל.
החגב

בָּרַחְתִּי מִמֵּך וְהִתְאַיַינְתִי.
כְּשֶׁנִּתְלַשְׁתִּי מֵהַכֹּל
אָז הֵבַנְתִּי-
אַךְ זֶה הָיָה מְאֻחָר מִדַּי.
אָבְדָן הַתֹּם
הִגִּיעַ לִנְקֻדַּת רְתִיחָה.
אֲנִי הַקָּרְבָּן שֶׁל הַצִּינִיּוּת
הַמְדֻשֶנֶת,
שֶׁל הַתִּחְכּוּם שֶׁעָלָה עַל גְּדוֹתָיו.
מְרֻצֶּה מֵעַצְמִי
עַד שֶׁלֹּא רוֹצֶה
בִּכְלָל
כְּלוּם.
הַנוֹן-קוֹנְפוֹרְמִיזְם הַמְּקֻדָּשׁ,
הַמְּסֹאָב,
כִּמְעַט

הִיא כְּבֵדָה,
הִנֵּה גָּדְלָה פַּעַם נוֹסֶפֶת.
מַעֲצִימָה אֶת עָצְמָה
בִּתְחוּשָׁה שֶׁל כְּבֵדוּת.
מְזַיֶּפֶת קְלִּילוּת מְעֻשֶּׂה
וּמִיָּד פּוֹרַחַת
הַיְשֵׁר אֶל הַחִדָּלוֹן
 
הִיא מוֹתִירָה בִּי חוֹתָמָה,
חוֹרֶטֶת סִימָנֵיה:
בְּפַסִים אֲדֻמִּים
בִּכְוִיוֹת דּוֹאֵבוֹת

צללית מרוחה
על עיניים עייפות,
תחינה,
בקשה
בין צלילים ואורות.
לכתוב מילים פשוטות
בלי מייק אפ ושפתון,
השראה,
התגלות עם דף ועיפרון.
להאמין בדיבור
לדבר אמונה,
להוריד מסכות
לקרוע תמונה.
לחתוך בסכין
את הזיוף והדמיון,
לכרוע ברך
בפני הטוהר העליון.

רָצֹוא וָשׁוֹב,
מְכוֹנֵן אֵת יֵשׁוּתִי
מְאַיֵּים עַל עַצְמוּתִי.

רָצֹוא וָשׁוֹב,
מַעֲרִיץ וּמְפַחֵד
שׂוֹנֵא וּמְכַבֵּד.
*
אַבָּא,
הֲלִי אַתָּה
אוֹ לְצַרָיי?

... וְאָז הָאֲדָמָה תִּרְעַד,
וְהֶמְיַת הַלֵּב הָמְשָׁסַעַת,
כְּמוֹ מְאַיֶּמֶת לִקְרֹעַ לִּגְזָרִים
פִּסּוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל שְׁפִיּוּת.
וְאָז הָאֲדָמָה תִּרְעַד,
וְהָרַגְלַיִם תִּתְמוֹטֵטְנָה,
כֹּה עֲיֵפוֹת מֵהַמַּסָּע
שֶׁמְּמָאֵן לְהִגָּמֵר.
וְאָז הָאֲדָמָה תִּרְעַד,
וְהַזִּכרוֹנוֹת יָצִיפוּ
אֶת תְּהוֹמוֹת הָרַחֲמִים הָעַצְמִיים
שֶׁעָמַלְתִּי רַבּוֹת כְּדֵי

שוב הגעגוע
ושוב האינטימיות האבודה,
ושוב הצחקוק
ושוב השקט המרהיב בככותו.
ושוב המבוכה
ושוב את.
*
חיכיתי לאתמול
שינהיר את המחר,
שיצבע בו גוונים
של וורוד אפרפר.
התגשמי לך
מלכודת הדבש
שלי.
*
והיכן אנושיותי?
והיכן יהדותי?
והיכן אני?
והיכן את
מלכודת הדבש.

רקמות חיים,
רקמות אדם.
נקרעות לרסיסים,
צווחות ככרוכיא.
מיני אז ועד היום-
היו לדומן באדמה.

לו בעורקיי ייזרום הקרח,
ובליבי תבער האש,
בגני לא ייצמח הפרח,
לא יהי כל שאבקש.

מגרש החול,
צבע ומכחול.
ילדי הקט,
זכני במחילה,
סוף מעשה במחשבה תחילה.

בן בלי בית,
עונד טלאי על טלאי.
אורח לרגע,
סורג את נפשי בין תפרי.

קורע קריעה,
חותך בבשר החי.
מגלה את עצמי
ואת אלוקיי.

בן של כול בית,
מחפש את עצמו,
נע ונד בארץ
ואות קין על מצחו.

זהותי מנופצת,
רסיסי אדם קדמון.
שובר את כליי
ואוספם לארמון.

יש לי מכחול שחור,
מכחול גדול.
יש לי מכחול שחור,
שאתו אני יכול.
יכול לצבוע,
לצבוע את העולם כולו בשחור.

הטוב הופך לרע,
השמחה שחורה כמרה,
והעצב משתלט,
המלנכוליה מתפשטת,
השמיים מתקדרים.

ופתאום נגמרים הכוחות.
הכוח לפעול,
הכוח לשנות,
הכוח ליצור
והכוח לחיות.

כל טבילה של המכחול
במיכל הצבע השחור,
מרוקנת את מעיין החיים,
שותה את מימיו,
מאפסת התקווה.

בתמונה שלי
יש לכלוך קטן,
אך איני רואה דבר מלבדו.

נשף מסכות,
קילוף זהויות.

זקן, פאות,
חליפה ומגבעת.
לובש ופושט צורה.

כיפת גרוש,
חולצה של פוקס,
ג'ינס משופשף.
ושוב מחליף מסכה.

סנדלי שורש,
ציציות בחוץ,
זקן עם חולצת משבצות.
הנשף רק בתחילתו...


"קדושה, קדושה אני מבקש"

בכל רגע,
בכל רגע שבו אתה נושם,
יש עוד מיליון אנשים אחרים,
שעושים מיליארד דברים אחרים.

בכל רגע,
בכל רגע שבו את חושבת,
מתעוררים לחיים מיליוני רעיונות,
למען מיליארד מטרות שונות.
הכוח לשנות את המציאות,
טומן בחובו הפתעה.
הפוטנציאל של ריסוק המהות,
טומן בחובו תחיה חדשה.

שהרי אם יש המון אנשים,
שלא יודעים מה עשית שלשום או אתמול או אפילו לפני שתי

אנחנו מעוצבים לתכנן במקום אחד,
ברגע אחד, למטרה אחת.
אנחנו בנויים לעבוד למען א-ל אחד,
ותורה אחת וארץ אחת.
אנחנו מגדירים את השליטה ובורחים ממנה.
נסוגים מהממסד כמבשרי בשורה רעה.
אנחנו הנוער של האתמול והמבוגרים של המחר,
תלויים על חוט של כיפה במורד הנהר.
אנחנו המריונטות של השלטון והשליטים של עצמנו,
לא מעכלים מה הפך כה מהר את דמותנו.
אנחנו מפוקחים ומיואשים, ריאליים ואופטימיסטיים חסרי תקנה.
אנחנו מובלים ומובילים,תוהים על מגבלות ההנהגה.
אנחנו תקועים בין גיל עשר לחמישים, בין בעיקר לתפל.
מנסים להסביר ומתקשים לעכל,
מנסים לשלוט על השד שמאיים להשתולל.
אנחנו בוגרים בלי תעודת הצטיינות
ומצוינים בלי תעודת בגרות.
אבל ר' נחמן אמר שאסור להתייאש,
אנחנו בוגרי גירוש גוש קטיף שנת 2005.

כל בוקר הוא קם עם השעון המעורר
הולך לעבודה, חוזר הביתה
מסרב להתנתק ממטרתו בחיים
וילה, אישה, כלב ושני ילדים
יש משהו מוכר בבוקר הזה, בריח הזה של הקפה
נדמה כאילו היה ברגע זה רק אתמול או שלשום
חי במטפורה על מטפורה של קיום ותועלת
בנויות מהנאות חסרות כל תוחלת
היו לו חלומות גדולים כשהיה קטן
משהו על טייס, אסטרונאוט, אולי גנן?
הוא זוכר חלום על אביר עם מרצדס כסופה
מתעורר

זהו שיר חדש ישן,
שיר של טעם וצבע ותמונה.
שיר של מים אדירים בנהרות,
שיר של אש זרה.

הבמה נוסקת,
המסך מתרומם,
ושאון הקהל המריע,
סוחף-מהפנט.

זהו שיר של עצבות,
שיר של שמחה,
שיר ממלא עולמים.
שיר של ציפור במעופה,
שירם של כפירים השואגים לטרף,
שירתם של דגים השוחים במים,
שירתה של בריאה.

המקהלה מוכנה,
התפאורה מנצנצת,
התזמורת

הַזְּמַן שֶׁלִּי נוֹסֵעַ
הוּא סוֹפֵג לְתוֹכוֹ הַכֹּל,
מְאַבֵּד אֵת עַצְמוֹ לָדַעַת
לֹא מוֹתִיר עֲקֵבוֹת בָּחוֹל.

מִתְעַלֵּם מֵהַפְּרָטִים הַקְּטַנִּים
בִּשְׁבִיל עוֹלָם שֶׁל שֶׁקֶר מְקֻדָּשׁ,
מְאֹהָב בִּדְּמוּתִּי שֶׁיָּצַרְתִּי לִי
נְבִיא הַזַּעַם שֶׁל הָעִדָּן הֶחָדָשׁ.

חוֹלֶה בְּאוֹבְּסֶסְיָה מְטֹרֶפֶת
שֶׁאִישׁ לֹא יְאַבְחֵן,
רַק מֵרִים רָאשִׁי

מֻתָּר לְךָ לִבְכּוֹת
וּמֻתָּר לְךָ לִצְרֹחַ,
לְטַפְטֵף מְעַט דְּיוֹ
לָתֵת לַפֶּצַע לְהַגְלִיד.

מֻתָּר לְךָ לְחַיֵּךְ
בְּפֶה מָלֵא-לַחֲשֹׂף שִּׁנֵּיךָ,
גַּם מִבְּלִי לִבְדֹּק
הַאִם בּוֹהֲקוֹת הֵן כִּלְבָנָה.

מֻתָּר לְךָ לִרְקֹד
וְלָשִׁיר בְּקוֹל רָם.
לְשַׂחֵק כֹּל דְּמוּת,
לְהִתְעַנֵּג מִכֹּל הַבָּעָה
וְכֹל נְיוּאַנְס.

מֻתָּר לְךָ

מְאֻכְזָב מֵעַצְמִי לְעַצְמִי
כְּבָר נִדְמֶה שֶׁשָּׁכַחְתִּי עַצְמִי.
מְרֻכָּז בְּעַצְמִי וְאוֹמֵר לְעַצְמִי:
"זֶה אֲנִי בִּכְבוֹדִי וְעַצְמִי"

לְהַצִּיל אֶת עַצְמִי מֵעַצְמִי
אֶת עֵינַי אֶעֱצֹם בְּעַצְמִי.
משָׁקֵר לְעַצְמִי וְלוֹחֵשׁ לְעַצְמִי:
"אֲנִי מְגַלֵּם אֶת עַצְמִי"

מְדַבֵּר לְעַצְמִי בְּעַצְמִי
וְשׁוֹלֵל אֶת דְּבָרַי בְּעַצְמִי.
מִתְעַצֵּם

א.
עצמותיי יבשות,
לא אפח בהן רוח.
התחיינה עצמותיי?
או תשובנה לנוח.
ב.
גלגול במדרון,
נוק אאוט-בסיבוב האחרון.
ממאבקים עייפנו,
מדדים כצל חיוור.
מאסנו במאבקים,
שבענו מרורים,
גווינו שפוף ואויבינו אכזרים.
ג.
מסופקני.
עוד נותר בי הכוח לצעוק?
אבקת פלא לבזוק,
כנות לחבוק.
מוטב שאשתוק.
כך עלה במחשבה לפניו.

אור,
נוגה קלות, עומעם במסכים של
דם, ניגר כמים,
מכוסה עפר.
אולי, אדע פינה קטנה של שקט,
ברקים ורעמים, של הבזקים משם.


קול,
קורא הוא לי, מורה לי את דרכי.
אז, אוכל לקחת נשימת אפי.
אולי, יצעק הוא לי מבין חומות,
שוקעים בתהומות, טובעים במנוסתם משם.

יד,
מושטת לעברי, כואבת כאביי.
לאן, אתה הולך תביט היא בעיניי.
אולי, אשרוט אותה בציפורניי,
כדי

מזיע, מתנשף.
עולה במעלות לשום מקום.
מטפס במדרגות לולייניות,
ספירלה אינסופית,
אין לה ראש ואין לה עקב.

כמו סיזיפוס סוחב את האבן
עד קצה ההר,
רק בכדי לפול,
ולהתחיל הכול מהתחלה.

הקריסה בלתי נמנעת,
שעון המחוגים מתקתק.
תיק-תק, תיק-תק,
מתקרבים לשעת האפס.

רוצה לרוץ הכי רחוק,
במסלול אולימפי לא סלול.
לשאוף אוויר פסגות,
לגעת ולברוח.
רוצה לקרוע ים,
להציף מעיינות תהום.
לברוא עולמות,
ליצור הוויות.
אך חלוני, קטן וצר ומרובע.
אינני רואה בו
עוד את קו האופק.
חלוני, מגביל ושובר כמיהה,
כמיהה של אינסוף,
כמיהה של שלווה.

לפעמים אני מרגיש
שהחיים קצת
עוברים לידי.
נמצא בהם
כזבוב על הקיר,
מתבונן בהם
אבל בתמונה אני רואה את כולם,
חוץ ממני.

הנפקדות מרתקת, מעניינת
וכל כך מוגנת.
אין סיכונים,
אין הקרבה,
ובסופו של יום לעולם לא תהיה
זה שחוטף על הראש.

אבל חיים בהמתנה,
חיים בלי השפעה,
בלי להיות סובייקט ממשי.
וברגע שאתה בפנים,
זהו זה נגמר.
אין דיון נוסף,
אין דעה שנייה,
מרחב ההחלטות מצטמצם,
החרות מוגבלת.

הנוף מתחלף.
משדות מוריקים
לקירות בטון מאיימים,
מציפור דרור,
לנמר בכלוב,
מהמחשבה למעשה.

אין חזרה לאחור
אין חרטות,
אי אפשר ללחוץ reset
ולהתחיל הכל מהתחלה

אבל יש גם סיכוי אדיר.
לתחיה מחדש,לחוויה,
להיות יצור ממשי, להוויה.

רוצה להיות נוכח נפקד,
לא להקריב ולקבל הכל,
לצלול למים העמוקים
מבלי להרטב,
להיות בפנים וגם בחוץ
להנות מכל העולמות,
להגיע לאינסוף.

מרחבים גדולים של תוהו,
סופרנובה.
קריאה גדולה,
זעקה.

מרחבים של בדידות,
לבה רותחת,
להבה בוערת, מכלה.

נקודה ארכימדית,
מצוף של הארה,
תחייה.
לבטים של מעש,
תקוות חוט שני,
תעייה בשאול,
שקיעת גלגל חמה.

לשאול שאלות ולשקוע בים,
לרקום חלומות שלא היו מעולם,
להבין שעכשיו זה הזמן המושלם,
קואלה למפור here I come.
להקשיב אבל לא להשתכנע,
לחיות אבל לא להשתגע,
חושב אבל לא יודע,
קואלה למפור זה המקום שקובע.
כי המלוכסן זה הלבן החדש,
כי המוסלמי זה הנוצרי חדש,
כי הרי מזמן כבר נפל פור,
אני חייב לנסוע לקואלה למפור.
מלזיה היא ארץ ישראל,
וקואלה למפור ירושלים.
אין

אין דבר העומד בפני הרצון,
הרצון גדול ומכריע.
הרצון מכופף את כל הסיבות,
את כל היצרים,
כל המכשולים, פנימיים וחיצוניים.

אין דבר העומד בפני הרצון.
רצונו של מי שאמר והיה עולם.
רצון הרצונות.
הא-ל הגדול הגיבור,
דכולה קמיה כלא חשיבין.

אין דבר העומד בפני הרצון.
במרחב רצונו, בעולמות הגבוהים,
לא שורר דבר מלבד האין.
לא אנשים ולא מלאכים,
לא שרפים ולא מרכבות,
רק רצון אינסופי, רצון אלוקי.

על ראשי חבשתי כתר של מלכות,
עשה רצוני רצונך,
הביאני המלך חדריך,
משכני אחריך,
ארוצה.