ביום ראשון הקרוב, בשעה חמש אחה"צ, תיערך בבית העלמין בנחלת יצחק, האזכרה השנתית ל-16 חללי האוניה אלטלנה. אניית נשק ולוחמים שהובאה על ידי האצ"ל עם הקמת המדינה. האנייה הופצצה על ידי צה"ל בפקודת בן גוריון, הלוחמים חלקם נפגעו, והנשק שהובא באנייה הושמד. רצח 16 לוחמי האצ"ל באוניה ובסביבותיה, נחשב עד היום כניסיון של דוד בן גוריון ומפא"י לאיים כוחנית על תומכי הימין. יום הזיכרון יחול מחר, יום שישי, והאזכרה, כאמור, ביום ראשון. האנייה "אלטלנה" נרכשה על-ידי אנשי אצ"ל בגולה, ולפי התכנון המקורי, הייתה אמורה להגיע ארצה מיד לאחר יום הקמת המדינה, עמוסה לוחמים וציוד מלחמתי. אלא שרכישת הנשק וארגון הלוחמים ארכו זמן רב, וההפלגה נדחתה במספר שבועות. בינתיים, נחתם בכ"ג באייר הסכם על שילובו של האצ"ל בצבא ההגנה לישראל, ובאחד מסעיפי ההסכם נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולות עצמאיות של רכישת נשק. לפיכך נמסר לנציגי ממשלת ישראל על-אודות האנייה. מפקדת האצ"ל בפאריס השתדלה ככל יכולתה לשמור בסוד את ההכנות להפלגתה של "אלטלנה", אלא שקשה היה להעלים תנועה של 940 לוחמים והעמסת האנייה בכמות כה גדולה של נשק ותחמושת. החשש היה שאם יתגלה מסע "אלטלנה", ינסו כוחות עוינים לפגוע בה בהיותה בלב ים. זו הייתה הסיבה, שכאשר ביום שישי ד' בסיון הרימה האנייה עוגן, לא נשלח אפילו מברק למפקדת האצ"ל בארץ, שמא יתגלגל המברק לידים לא רצויות ויביא לגילוי הפלגת האנייה. אך אמצעי הזהירות לא הועילו, ולמחרת היום פרסם רדיו לונדון שהאנייה "אלטלנה" הפליגה מנמל דה-בוק בכיוון ישראל כשעל סיפונה כאלף מתנדבים יהודיים ומטען גדול של נשק. יש לזכור כי באותו יום החלה בארץ ההפוגה הראשונה. מפקדת האצ"ל בארץ, שדבר הפלגת האנייה נודע לה מן השידור, חששה מאוד מפני גילוי הפרת תנאי ההפוגה, לפיהם אסורה הבאת ציוד צבאי ולוחמים ארצה. לכן החליט מנחם בגין לעכב את בואה של האנייה אל חופי הארץ, ומזכירת המטה צפורה לוי-קסל, שלחה לאנייה שדר אלחוטי: "לא להתקדם ולחכות להוראות". מברק דומה נשלח גם אל שמואל כץ (חבר המפקדה הארצית), ששהה אותה עת בפאריס. אולם הקשר עם האנייה לא היה תקין, וההוראה לא הובנה כראוי. ביום שלישי ח' בסיון, קיימו בגין וחבריו פגישה עם נציגי הממשלה, בה הודיע בגין כי האנייה הפליגה ללא ידיעתו וכי הוא מבקש לטכס עצה לגבי המשך הטיפול בה. על פגישה זו כותב בן-גוריון למחרת ביומנו: "ישראל [גלילי] ושקולניק [לוי אשכול] ישבו אתמול עם בייגין. מחר-מחרתיים צריכה להגיע אוניה שלהם 4,500 טון, פולשת, המביאה 800-900 איש, 5000 רובים, 250 ברנים, 5 מליון כדורים, 50 בזוקות, 10 נושאי ברנים. זיפשטין [מנהל נמל תל-אביב] מניח שבלילה אפשר יהיה להוריד הכל. לדעתי אין לסכן נמל ת"א. אין להחזיר אותם. יש להעלותם לחוף בלתי ידוע". גלילי מסר לבגין את הסכמתו של בן-גוריון להבאת האנייה בתוספת בקשה שזה יהיה "במהירות האפשרית". צפורה לוי-קסל שידרה לאוניה "להתקדם במלוא המהירות", והפעם נקלט השידור היטב. למחרת התקיימה פגישת עבודה בין נציגי האצ"ל ונציגי משרד הביטחון. בעוד האצ"ל הציע להפנות את "אלטלנה" לחוף תל- אביב, אולם נציגי משרד הביטחון טענו כי יש להעדיף את חוף כפר-ויתקין, כי שם יהיה קל יותר לעקוף את פקחי האו"ם. השדר אל האנייה היה לכן להפליג לעבר כפר-ויתקין. בעוד הייתה הסכמה בדבר מקום עגינתה של "אלטלנה" נתעוררו חילוקי-דעות באשר לחלוקת המטען. בגין ביקש כי 20% מן הנשק יועבר לירושלים, במטרה לחמש בו את ה"גדוד הירושלמי" של האצ"ל [ירושלים עדיין לא הייתה חלק ממדינת ישראל והאצ"ל המשיך להתקיים בה), ובן-גוריון נתן לכך את הסכמתו. בקשתו השנייה של בגין הייתה שיתרת הנשק תועבר לצה"ל, כדי לצייד את גדודי האצ"ל שהתגייסו זה מקרוב לצבא. לבקשה זו לא ניתנה הסכמה של נציגי הממשלה, כי הם ראו בכך דרישה לחזק "צבא בתוך צבא". הם לא הבינו כי לאחר שנים של מחסור מתמיד באמצעי לחימה, רצה בגין לתת לחייליו את ההרגשה שאינם באים "עירומים" ושלוחמי המחתרת מצטרפים לצבא "על ציודם". לגבי בגין, הייתה זו שאלה של כבוד, ולא היו לו כל כוונות להקים "צבא בתוך צבא". ביום ראשון י"ג בסיוון, בשעות אחר-הצהרים המאוחרות, הגיעה "אלטלנה" לחופי כפר-ויתקין. מיד החלו בהורדת האנשים לחוף ובהעברתם למקומות קליטה שונים, ולאחר-מכן - פריקת הציוד הצבאי. בין הממתינים על החוף היה גם מנחם בגין, אשר קיבל את פני הבאים בהתרגשות רבה. בנוסף לחברי אצ"ל שהתכנסו על החוף, היו שם גם חברי מושב הדייגים "מכמורת", שעזרו בפריקת הנשק הרב שהיה על האנייה. במקביל לאירועים על חוף ימה של כפר ויתקין, הייתה היערכות אחרת בתל-אביב. ההיסטוריונים מעריכים היום כי בן גוריון חשש מאד מגלי האהדה הציבורית ההולכים וגוברים לאצ"ל, ומהעובדה שאך חודש קודם-לכן, שיחרר האצ"ל את יפו, והציל את מאה אלף תושבי תל אביב מאימת הצלפים הערביים. הממשלה – בה לא היה לאצ"ל כל נציג - התכנסה לישיבתה השבועית, וקיימה דיון בפרשת אניית הנשק. בן-גוריון מסר דיווח על הפגישות שקדמו לבוא האנייה, והיה תקיף מאוד בדעתו לדרוש מבגין כניעה ללא תנאי ומסירת כל הנשק לצבא: "עלינו להחליט אם למסור את השלטון בידי בגין או להגיד לו שיפסיק את פעולותיו הנפרדות, ואם לא - נירה! או שנחליט לפזר את הצבא שלנו". בן-גוריון ייחס לבגין כוונות שלא היו לו כלל, ובסופו של אותו דיון, נתקבלה ההחלטה לתת לצבא סמכות להפעיל כוח, באם יהיה צורך, כדי להכניע את האצ"ל ולהחרים את האנייה על נשקה. ביצוע החלטת הממשלה הוטל על חטיבת "אלכסנדרוני" בפיקודו של דן אבן (אפשטין), ואלה כיתרו למחרת היום את כל אזור כפר ויתקין. דן אבן הוציא את כתב האולטימאטום הבא: אל : מ. בגין בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף מדינת ישראל בתחום פיקודי לרשות ממשלת ישראל. הוטל עלי לדרוש ממך למסור את כל הנשק שהגיע לחוף לרשותי למשמרת ולהודיע כי עליך לבוא בדברים עם הפיקוד העליון. אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. באם לא תסכים למלא אחר הפקודה, אנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להוציא לפועל את הפקודה ולהפקיע את הנשק שהגיע לחוף הארץ מרשות פרטית לרשות ממשלת ישראל. עלי להודיעך, כי כל השטח מוקף על-ידי יחידות-צבא בזיון מלא ושריונים, והדרכים חסומות. אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרמנה במקרה של סירוב למלא אחר פקודה זו. העולים - בלתי מזוינים - יורשו לנסוע אל המחנות כפי שנקבעו על ידך. ניתנת לך ארכה של 10 רגעים למתן תשובה. (-) ד.א. מפקד החטיבה האולטימאטום היה מעליב ומשפיל ובמיוחד הדרישה למתן תשובה תוך 10 דקות שניתנה, לפי עדות אבן, "על מנת לא לאפשר למפקד האצ"ל שיקולים ארוכים ולזכות ביתרון ההפתעה". בגין סירב להיענות לאולטימאטום של מפקד החטיבה, וניסיונות התיווך שנעשו - עלו בתוהו. אי-ההיענות של בגין פגעה ביוקרתו של דן אבן, וההתנגשות נעשתה בלתי-נמנעת. עד מהרה התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות. ההתנגשויות הלכו והתפשטו, ומספר הנפגעים הלך ורב. כדי למנוע שפיכות דמים, נפתח ביוזמת חברי כפר ויתקין משא ומתן בין יעקב מרידור (שהיה סגנו של בגין) לבין דן אבן. בסיומו של המשא והמתן, הוסכם על הפסקת-אש כללית והעברת כל הנשק שהיה על החוף לידי מפקד כוחות צה"ל במקום. בינתיים, עלה בגין על סיפון האנייה, אשר הפליגה לכיוון תל-אביב. בגין קיווה כי בתל-אביב אפשר יהיה לקיים, באמצעות מנהיגי המפלגות האזרחיות, הידברות עם הממשלה הזמנית ולפרוק את יתרת הנשק בשלום. אלא שלא כך קרה. בן-גוריון הורה ליגאל ידין (קצין המבצעים של צה"ל) לרכז כוחות גדולים על חוף הים בתל-אביב ולהכניע את האנייה בכוח הזרוע. אנשי הפלמ"ח החלו לירות ולזרוק רימונים על אנשי האצ"ל. בין היורים, היה גם יצחק רבין, לימים ראש הממשלה, שהודה בדבר בספרו "פנקס שירות". בן גוריון ניסה להפעיל את חיל האויר הזעיר שרק הוקם אז, כדי שיפציץ את האוניה, ואולם הטייסים סירבו לפקודת ההרג, ואחדים מהם הושמו במאסר. אנשי הפלמ"ח המשיכו לירות גם באנשי האצ"ל הפצועים, וגם באלו ששחו במים. גם תותחים הועברו לאזור ע"י אנשי ההגנה, ובארבע אחר-הצהרים הורה בן-גוריון להפגיז את 'אלטלנה'. אחד הפגזים פגע באנייה, אשר החלה לעלות באש. היה חשש שהאש תתפשט עד למחסנים שהכילו חומר-נפץ, ועל-כן הורה רב-החובל לכל האנשים לנטוש את האנייה. האנשים קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות "חסקה".למרות שרב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, לא פסקה האש האוטומטית שנורתה לעבר הניצולים שהיו בלתי-חמושים. בגין, שהיה על הסיפון, הסכים לרדת רק לאחר שהורד אחרון הפצועים. 16 אנשי אצ"ל נרצחו מאש הצבא; שישה נפלו באזור כפר- ויתקין, ועשרה נפלו בחוף תל-אביב. מכוחות ההגנה נהרגו שלושה; שניים נפלו בכפר ויתקין ואחד בתל-אביב. בנאומו בכנסת בג בשבט תשי"ט, סיפר מנחם בגין: "עד קום המדינה ביקשנו נשק בכל רחבי תבל, למען עמנו ולמען ארצנו. קיווינו כי האנייה "אלטלינה", שנרכשה על ידי הוועד לשחרור לאומי באמריקה, תגיע עם נשק רב, לפני יום סילוק השלטון הבריטי. לא נסתייע הדבר. על הפלגת האנייה לא ידעו ידידי ואני במטה האצ"ל דבר. בפעם הראשונה שמעתי על הפלגתה באותו יום שהפסקת - האש נכנסה לתקפה, ברדיו לונדון. תנאי הפסקת-האש אסרו באורח רשמי על הבאת ציוד מלחמתי. משום כך, ומתוך תקווה כי הידיעה ב"בי.בי.סי" אינה מדויקת, שלחתי באותו יום מברק לנציגותנו בפאריס, והוריתי כי "אלטלינה" לא תצא עד להוראות חדשות. רק כעבור שלושה ימים קיבלתי תשובה טלגרפית מידידי שמואל כץ, לפיה מברקי הגיע לאחר הפלגת האנייה הנמצאת כבר בלב ים. הוריתי מיד לתחנת השידור שלנו לשדר, ללא הפסק, לאנייה את המברק הבא: "Keep away; Await instruction" . ובאותו לילה ממש הזמנתי למטה האצ"ל, המוכר באורח רשמי על ידי הממשלה הזמנית, את סגן שר הביטחון ואת המנהל הכללי של משרד הביטחון. מסרתי להם על הפלגת האנייה; הראיתי להם את מברק התשובה שהגיעני מפאריס. בעצם הימים ההם הגיע ארצה ידידי אריה בן-אליעזר ובידיו הפרטים, עליהם שמענו בפעם הראשונה, הנוגעים ל"אלטלינה". בישיבת הלילה ההיא מסר על-פי בקשתי אריה בן-אליעזר באזני נציגיו של שר הביטחון את כל הפרטים הבאים: על סיפונה של "אלטלינה" נמצאים: 900 מתנדבים; יש בה: 5,500 רובים, 300 מקלעי ברן, 50 מקלעי שפנדאו, ארבעה מיליון כדורים 303, 10,000 פצצות לאווירונים, 50 רובים אנטי טנקים, 1,000 פגזי מרגמות, ארבעה זחלים משוריינים. את כל הציוד העצום הזה קיבלנו מידידים של המחתרת העברית הלוחמת, שמאז ועד היום לא פעם אחת בלבד הצילו את עמנו בידידותם ובנזקים מסכנת השמדה. למחרת היום, בשעה עשר בבוקר, הודיע לי סגן שר הביטחון כי שר הביטחון והממשלה הזמנית החליטו שעל "אלטלינה" לבוא, על מתנדביה ונשקה, למולדת. ואתה (הכוונה לדוד בן גוריון) פה סיפרת, מר בן-גוריון כי האצ"ל הביא את "אלטלינה" מתוך הפרת חוקי המדינה. השמצתם אותנו במשך עשר שנים כי הבאנוה כדי להפיל בכוח הזרוע את הממשלה. פרסמתם הודעות צבועות לפיהן האצ"ל הוא שהפר את תנאי הפסקת האש, ומשום כך נאלצה הממשלה להשמיד את הנשק הבלתי חוקי. ולא בושתם לספר את כל אלה ביודעכם כי אתם החלטתם על הבאת האנייה, ואלמלא כך החלטתם - היא לא הייתה באה בכלל. כתוצאה מהסכמתו של שר הביטחון החלו המומחים שלו והמומחים שלנו לדון על עגינת האוניה, פריקת הנשק וחלוקתו. שליחיו של שר הביטחון הציעו למומחים שלנו כי האנייה תבוא לכפר ויתקין. הסכמנו. אשר לחלוקת הנשק, הצענו את ההצעות הבאות, מתוך דיון חפשי שהיה מקובל בינינו כאחים לנשק בימים ההם בכל העניינים: 20% של הנשק לגדוד האצ"ל בירושלים, את השאר יקבלו גדודי האצ"ל בתוך הצבא, על-ידי הצבא, ושאר יחידותיו. שר הביטחון נתן את הסכמתו להצעתנו הראשונה. אך הצעתנו השניה נדחתה. ומשהוספנו לעמוד עליה, כי צודקת ומוצדקת הייתה, הודיע לנו שליחו של שר הביטחון, כהאי לישנא: אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בפריקת הנשק. זו הייתה ההודעה. לא אחרת. שום התנגדות לבואה של האנייה, או לפריקת נשקה, שום אזהרה. כל מה שקרה לאחר מכן אינו אלא המשך המזימה אשר החילות, מר בן-גוריון, לרקום באותו יום או ימים מספר לפני כן, ביום בו נתת הסכמתך הרשמית המפורשת לבואה של האנייה. אמרת בכנסת בצניעות שכזו: איך נגמר העניין, אתם יודעים. אך במועצת המדינה לא היית צנוע כל כך. אז התפארת, והתהללת והעללת, בעוד המתים מוטלים לפנינו; ואמרת כי התותח אשר בו ציווית - ללא כל אזהרה מוקדמת - להפגיז אנייה מוקפת מכל עבר, תותח קדוש הוא ומקומו בבית-המקדש שייבנה. ועל חילול שם שכזה, שלא היה כמוהו מיום היות ישראל לעם, השיב לך אדם אשר אתה מכבד אותו מאד וקורא לו ידיד. ב- 28 ביולי 1948 אמר הרב פישמן-מימון באסיפה פומבית: "אפשר היה למנוע את שפך הדמים, אילמלא עקשנותו של בן-גוריון. ידע נא בן-גוריון כי כששופכים דמים, אין בונים בית-מקדש". הייתי על סיפונה של האנייה הבוערת, הנפגזת שהייתה לקבר-אחים, עד הרגע האחרון, יחד עם ידידי אליהו לנקין, מפקדה של "אלטלינה", ורב-חובלה המופלא מונרו פיין, הורדנו את פצועינו תחת מטר של כדורים ופגזים. בפקודתך ירו בחורים יהודים באנשים פצועים, בהימצאם בים, בנסותם להימלט על נפשם. ההייתה עוד זוועה כזאת בישראל? איך עמדנו במבחן נורא זה? בלילה ההוא, לאחר רדתנו מן הסיפון שטוף הדמים, קראתי לידידי - עוד מצאתי כוח לקרוא להם: לא תרימו יד על אח. גם היום לא. בשום מקום לא תפתחו באש. ואם יחדש האויב את הסתערותו, נוסיף ללחום בו, ורק בו. אמנם ביום הראשון לאחר התועבה והזוועה היה לנו הרושם כי הלוחמים הנפלאים לא יוכלו להימצא בשורה אחת עם אלה שרצחו באכזריות איומה את חבריהם, את אחיהם, לרגש זה, וכדי למנוע כל סכנה של שפך-דם נוסף, ניתן ביטוי. אני מודיע על כך בכל הכרת אחריותי: הביטוי היה מר ומצער. אך ההיה עוד צער כצערנו, אבל כאבלנו? אין אדם נתפס על צער השכול, על אבל היתמות. אולם מיד לאחר מכן הלכו כל בחורינו, על-פי קריאתנו, לחזיתות הקרב ובתוכם תשע מאות המתנדבים המופלאים של "אלטלינה", ונלחמו שכם אחר עם כל שאר יחידות הצבא, נגד האויב המשותף. כך ניצל עם ישראל ממלחמת-אזרחים איומה, אשר אתה מר בן-גוריון, שבת והצת את אשה הטמאה. משום כך עצה לי אליך. שנינו נמנים על הדור אשר בקרוב ירד מן הבמה וימסור לבאים אחריו את אשר השיג ולא השיג. בתור אחד מבני הדור הזה, הריני מייעץ לך כאדם, כיהודי: אל תתייהר עוד במה שעשית ל"אלטלינה", למתנדביה ולנשקה. את המתים לא נחייה. אך אל תחלל עוד את שמה. באחד הימים לך אל פרשת הדרכים, התבודד עם עצמך, בקש רחמים על נפשך כי את הנורא במעשים עשית - דמי נקיים שפכת". ואלו החללים שנרצחו: אהרן כרסטני, בן רינה ודוד, נולד ביום י"ח בטבת תר"ץ (18.1.1930) בעפולה. ילד רביעי במשפחה בת שישה ילדים. כבן למשפחה דתית למד בבתי- ספר דתיים בטבריה ובעפולה. כבר בגיל צעיר נאלץ להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כדי לעזור בכלכלת המשפחה, אך המשיך ללמוד בערבים בכוחות עצמו ועסק הרבה בקריאה. הוא היה נער יפה תואר וחיוך תמידי היה נסוך על פניו. אהרן הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ויצא עם חבריו לטיולים ולמסעות ברחבי הארץ שכה אהב. הוא למד מסגרות והחל לעבוד כמסגר בבית-החרושת "מגן-צ'טווד". אהרן היה עלם חברותי ונודע בקרב חבריו כצעיר טוב-לב ובעל חוש הומור עדין, שלעולם לא אמר נואש. בהיותו כבן 14, הצטרף לשורות "הארגון הצבאי הלאומי" ובשורותיו פעל עד שנפל. תחילה הוצב במחלקת התעמולה והגיוס ועסק בהדבקת כרוזים ומודעות של האצ"ל. מאוחר יותר, לאחר שהתאמן בשימוש בנשק, היה ללוחם מן השורה שעמד על משמרתו בעמדות מגן. כאות הערכה צורף אהרן ליחידות הקרב של הארגון והשתתף בפעולות רמלה ולוד, יהודיה ויפו. את כל שהוטל עליו עשה בנאמנות ובמסירות אין קץ, וגילה אומץ לב רב וכושר לחימה מעולה. כאשר הגיעה לארץ אוניית הנשק של האצ"ל "אלטלנה", ועל סיפונה ובמחסניה אלפי רובים, משוריינים ומיליוני כדורים מכל הסוגים, שהיישוב העומד על נפשו כה היה זקוק להם, נשלח אהרן אל האונייה כדי לעזור בפריקת הנשק והורדתו לחוף מבטחים. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948), עוד בטרם הושלמה הורדת הנשק, פתח "התותח הקדוש" באש על האונייה ולמרות שהונף עליה דגל לבן המשיך ביריות עד שהאונייה על ציודה הרב עלתה בלהבות. מן היריות נהרגו 22 מאנשי האצ"ל שהיו על האונייה וביניהם אהרן. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. איתמר ליפשיץ בן פולה ויוסף, נולד ביום כ"ב באייר תרע"ט (22.5.1919) בפולין. בעודו ילד נפטר אביו ועול פרנסת המשפחה נפל עליו. למרות הקשיים הכלכליים סיים איתמר את לימודיו בבית-הספר היסודי ואף הוסיף ולמד שנתיים בגימנסיה. בנעוריו הצטרף לשורות תנועת בית"ר, היה פעיל בה מאוד וזאת בנוסף לעיסוקיו הרבים בספורט: שחייה, כדורגל, טניס-שולחן וסקי. איתמר הרבה לעסוק במלאכות יד שונות, בעיקר גילוף בעץ, ובכל מעשיו הוכיח טעם טוב וכשרון ידיים. בשנת 1935 עלה איתמר לארץ-ישראל והוא נער בן 16, אולם על אף גילו הצעיר לא נתקל בקשיי קליטה והשיג עבודה כנהג, זמן קצר לאחר הגיעו. עם היווסד הארגון הצבאי הלאומי הצטרף במהרה לשורותיו והיה פעיל בנושא הגיוס. הוא נשלח לקורס סגנים ונתמנה למפקד יחידה. כאשר נתפס על ידי הבריטים נגזרו עליו שישה חודשי מעצר בית, אולם הוא לא פסק מפעילותו גם בתקופה זו. במלחמת-העצמאות יצא לשמירה בגבול תל-אביב-יפו ודרש ממפקדיו לתת לו תפקידים מסוכנים למרות שהיה כבר אב לבן ומפקדיו ניסו להניאו מכך. בכיבוש יפו עבד ללא ליאות באספקת חומרי נפץ לחזית. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) מיהר איתמר, כרבים מחבריו באצ"ל, אל האונייה "אלטלנה" כדי לפרוק מעליה נשק, ציוד צבאי ומעפילים אנשי אצ"ל. הממשלה הזמנית התנגדה לפעולה זו. בקרב בין אנשי הפלמ"ח ואנשי אצ"ל נפגע איתמר ונהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח אישה ובן. אליעזר וייץ, בן בלומה ואברהם, נולד ביום ט"ז בתמוז תרצ"ב (20.7.1932) בפולין. בשנת 1935 עלה ארצה עם הוריו, שהשתקעו בתל-אביב. תחילה למד בבית-הספר היסודי "ביל"ו", המשיך לימודיו במוסד החינוכי בתל ליטווינסקי וסיים אותם בלימודי ערב בבית-הספר "פיטמן". בשעות היום עבד כפקיד ב"קופת-חולים עממית". כבר בגיל צעיר, בהיותו בן 16 בלבד, הצטרף לשורות האצ"ל והיה לאחד החברים הפעילים בארגון. הוא נטל חלק בהדבקת כרוזים, בשמירה במנשיה, במערכה על יפו ובקרבות רמלה. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) נפל בחוף תל-אביב ליד האונייה "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. יצחק כהן, בן חנה ואהרון, נולד ביום י"ג בתשרי תרפ"ז (21.9.1926) בירושלים, ובה למד. בבגרותו עבר עם משפחתו לתל-אביב והתפרנס ממכירת קרח. יצחק היה בחור שקט העושה מלאכתו נאמנה. הוא הצטרף לשורות האצ"ל והחל ללמוד להשתמש בנשק. יצחק נעצר על-ידי הבריטים והועבר למחנה המעצר בלטרון ובעתלית כ"חשוד בטירור" ושהה בהם כשנתיים. מיד עם שחרורו הצטרף לכוח הלוחם ונטל חלק פעיל בכיבוש יפו ויהודיה. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) כאשר האונייה "אלטלנה" הגיעה לחופי הארץ נפגע ונהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח הורים. ארבעה אחים ואחות. דב קלנר, בן מרים ועמנואל, נולד ביום ט"ו בכסלו תרפ"ד (23.11.1923) בבודפשט, בירת הונגריה ולמד שם בבית-ספר יסודי ובבית-ספר תיכון. אחר כך למד מכונאות ופחחות רכב ובמקצוע זה עבד עד שנת 1944 כשנכנסו הגרמנים להונגריה והוא נשלח למחנה עבודה. בסוף שנת 1944, לאחר מסע רגלי ארוך, נכלא במחנה הריכוז מטהאוזן. זמן קצר לפני תום מלחמת-העולם נורה על-ידי הגרמנים ונחשב כמת. הוא נשאר בחיים רק בזכות הצבא האמריקני ששיחרר את המחנה והטיפול המסור שקיבל בבתי-החולים. לאחר שחרורו ממחנה-הריכוז חידש את קשריו עם תנועת "הבונים", שבמסגרתה פעל עוד בהיותו נער. בראשית שנת 1947 עלה עם משפחתו על סיפון אוניית המעפילים "כנסת ישראל", שהיתה עתידה להביאם לארץ-ישראל, אבל לארץ הגיע רק בסוף אותה שנה לאחר שהשלטונות הבריטיים שלחוהו למחנות המעצר בקפריסין. בבואו לארץ הצטרף דב לשורות הארגון הצבאי הלאומי, ועם בואה של אוניית הנשק "אלטלנה" לחופי הארץ, נשלח עם חבריו לכפר ויתקין לסייע בפריקת מטען האונייה. ביום י"ג בסיוון תש"ח (21.6.1948) בחילופי היריות שהתפתחו בעת הפריקה נפצע ונהרג. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. דניאל לוי, בן ונטורה ויצחק, נולד ביום ג' בשבט תרפ"ז (6.1.1927) בעיר סנטה קלרה, קובה. ילדותו עברה עליו בעיר מטנסס ובה סיים לימודיו היסודיים. לאחר שמשפחתו עברה לעיר הבירה הוואנה, המשיך דניאל את לימודיו בבית-ספר תיכון וזכה למלגת-לימודים באוניברסיטה, בה למד רפואה. לאחר קבלת התואר עבד זמן מה בבית-החולים "קליסטו גסייה" שבהוואנה. בצד לימודיו היה ספורטאי מעולה ופעיל באגודת "מכבי" ובתנועה הציונית בעיר. בשנת 1947 התגייס לפעילות לטובת הארגון הצבאי הלאומי, ובין השאר אירגן חבורה של שמונה-עשר חברי האגודה בקבוצת אצ"ל שעלתה לארץ-ישראל ב"אלטלנה", אוניית הנשק של הארגון. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) היה בין חללי האצ"ל שנפגעו ונהרגו על סיפון האונייה מן האש שנורתה עליהם מחוף תל-אביב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח הורים וחמישה אחים. דן גליקמן, בן סוזנה ויעקב, נולד ביום ט"ו בתשרי תרפ"א (27.9.1920) בעיר יאסי, רומניה, וסיים שם את לימודיו בבית-ספר יסודי. בשנת 1934 עלתה המשפחה כולה לארץ והשתקעה בתל-אביב. דן סיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" ואחר-כך מצא את פרנסתו כחשמלאי וטכנאי טלפונים. מילדותו היה קשור מאוד להוריו והשתדל לעשות כל שביכולתו לטובתם, ובין השאר הפריש את חלק הארי של משכורתו לכלכלת הבית. את שאיפתו ללמוד ולהשכיל מימש בלימודי הנדסת חשמל בתל-אביב ונוסף לכך הירבה בקריאת ספרות טובה. דן הקדיש מזמנו לעיסוק בספורט. מנעוריו היה חבר במחלקת האתלטיקה של "ברית מכבים עתיד" והצטיין במיוחד בקפיצה לרוחק, בריצה למאה מטר ובמירוצי שליחים. דן התקבל לעבודה כחשמלאי במחנות שונים של הצבא הבריטי ברחבי הארץ. יום אחד, כשעבד במחנה רפיח, ספג מכת חשמל ואושפז בבית-החולים בעזה כשהוא סובל מכוויות קשות בפניו ובצווארו. הוא החזיק שם מעמד וגם התגבר על הפגיעות בזכות חוסן גופו. דן פעל זמן מה בשורות ה"הגנה", אך עבר ממנה לאצ"ל מטעמים רעיוניים. הוא התגייס לשורות האצ"ל ללא ידיעת בני משפחתו כי פחד שמא הדבר ידאיג את הוריו. ביולי 1948, כשהגיעה אוניית הנשק "אלטלנה" של האצ"ל לחופי הארץ, עלה דן על סיפונה שעה שעגנה בחוף כפר ויתקין ואחר-כך הפליג בה בדרכה לחוף תל-אביב. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948), בהפגזת האונייה על-ידי כוחות צה"ל ושריפתה, היה דן בין ההרוגים על סיפונה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. דוד מטראני, בן רחל ומרדכי, ילידי תורכיה שהיגרו לקובה, נולד ביום א' באלול תרפ"ט (6.9.1929) בהוואנה, בירת קובה, שם גדל ולמד. בנערותו השתייך ל"מכבי" המקומי , היה ספורטאי מצטיין ומורה לאתלטיקה בבית-ספר יסודי בעירו. כאשר שמע על החלטת עצרת האו"ם מצא קשר לארגון הצבאי הלאומי והצטרף לקבוצת "מכבים" שעסקה באימונים צבאיים והכינה עצמה לעלות לארץ. בתום תקופת האימונים נשלחו דוד וחבריו לצרפת ושם פגשו חברים לנשק יוצאי ארצות שונות, עלו יחדיו על סיפונה של האונייה "אלטלנה" והפליגו ארצה להצטרף ללוחמים. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) נהרג על סיפונה של "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. שמו הונצח בספר "זכרם לנצח", ספר הזיכרון לחללי האצ"ל, ובספר "אלטלנה". מישל ויקטור אסואיד, בן אסל ודוד, נולד בשנת תרפ"ו (1926) בפריז. היה בן לנישואי תערובת, אביו יהודי ואמו נוצריה. בילדותו קיבל חינוך נוצרי ועל יהודים ויהדות לא ידע דבר. כשהיה בן שלוש-עשרה מתה עליו אמו ויחד עם אביו עבר לתוניסיה. בשנת 1943, כשהודברה תוניסיה תחת מגפי החיילים הנאצים, התגייס מישל לכוחות צרפת החופשית, שאורגנו על-ידי הגנרל דה- גול, והשתתף בקרבות קשים. במערכה ליד מונטה קאסינו שבאיטליה הצטיין באומץ-לב נדיר וזכה בצלב המלחמה על פעולתו בקרב. לאחר-מכן עבר להילחם בחזית צרפת. השתתף בקרב הידוע ליד בלפורט, חצה עם הכוחות הצרפתיים את הריין והשתתף במערכה על אדמת גרמניה. לאחר תום המלחמה נפגש לראשונה עם אחיו היהודים ניצולי מחנות המוות. פגישות אלה קרעו בנפשו פצע עמוק. המראות שראו עיניו על אדמת גרמניה, מעשי הפשע האכזריים שעשו הגרמנים וסבלם האיום של קורבנותיהם לא נתנו לו מנוח ביום והדירו שינה מעיניו בלילה. הוא חזר לבית אביו בתוניסיה שבור ורצוץ, לא הצליח להסתגל לחיים בבית ולא מצא לו מקום. לפתע, באורח פלא, הוארו חייו באור יקרות. הוא מצא את שביקש. הוא שמע על מלחמת העצמאות של היישוב היהודי בארץ-ישראל ועל אוניית נשק שעומדים לצאת בה לוחמים לעזור לאחיהם להילחם על שלמות המולדת. ללא שהות ופקפוק נפרד מאביו והפליג למרסיי. ביום עלותו על סיפון האונייה "אלטלנה" שלח גלויה לאביו ובה כתב: "היום אני חוזר הביתה". היתה זו הידיעה האחרונה שנתקבלה ממנו ואשר העידה על תקוותו לחיים חדשים. מישל, נהרג בחילופי האש ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הוא חזר למולדתו אך תקוותו לחיים חדשים לא נתגשמה. אברהם סטבסקי, בן איטה ואהרן-צבי, נולד ביום ח' בטבת תרס"ו (5.1.1906) בעיר בריסק בליטא. בבית הוריו קיבל חינוך מסורתי וציוני ובשנת 1923, עם תום לימודיו התיכוניים, ניסה לעלות לארץ-ישראל כמעפיל, אך נתפס בנמל גאלאץ שברומניה, ושלטונות רומניה הסגירוהו לשלטונות פולין שהחזירוהו לביתו. כעבור זמן קצר גויס לצבא הפולני ואחרי סיום השירות כקצין הקדיש עצמו לפעילות בתנועת הנוער בית"ר. בשנת 1933 יצא שוב לארץ-ישראל, גם הפעם כמעפיל, אבל במרסיי קיבל רישיון-עלייה במשרד העלייה של הסוכנות היהודית וכך הגיע לארץ כחוק. בארץ החל מיד בפעילות בבית"ר וגם ב"ברית הבריונים" שבהנהגת אב"א אחימאיר. ב-18.6.1933, יומיים לאחר רצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, על שפת-ימה של תל-אביב, נעצר אברהם על-ידי המשטרה הבריטית כאחד החשודים ברצח והועמד לדין כנאשם מספר 1. בעקבות פסק-הדין שבו הורשע ונידון למוות, נתגלעו חילוקי דעות ביישוב העברי ובתפוצות הגולה, וקמה תנועה ציבורית של סופרים ואנשי-רוח. רבנים ושאר אישי-ציבור שיצאו להוכיח את חפותו של הנידון למוות. כחודש ומחצה לאחר-מכן, בעירעור שהוגש לבית-הדין לעירעורים זוכה הנאשם והוא יצא לחופשי "מחוסר הוכחות". על-פי בקשתו של זאב ז'בוטינסקי , שפעל ללא ליאות לזיכוי הנאשמים חברי תנועתו מאשמת הרצח, חזר אברהם לפולין והתמסר לפעילות בבית"ר ובצה"ר, ובעיקר סייע בהפצת העיתונים: התנועה הלאומית, "אונזער וועלט" ("עולמנו") ו"די טאט" ("המעש") ואחר-כך במפעל ההעפלה של הצה"ר, בית"ר והאצ"ל. ברבות הימים היה מראשיו הבולטים של מפעל זה וטיפל בכל הפרטים: השגת היתרי יציאה ורישיונות מעבר, הנפקת כרטיסי-נסיעה, שכירת אוניות והבאת המעפילים לחופי הארץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח לצאת מפולין ושם פעמיו לכיוון ארץ-ישראל, אך כאן מנעו ממנו השלטונות הבריטיים את הירידה בחופי הארץ. הוא יצא לארצות-הברית ושם פעל בתחומי העשייה של משלחת אצ"ל מארץ- ישראל. לאחר המלחמה חזר לאירופה, ביקר אצל שארית הפליטה במחנות שבגרמניה ובאוסטריה, נחלץ שוב לפעילות ההעפלה והיה אחד הפעילים המרכזיים בהפלגתה של אוניית-המעפילים "בן-הכט", שהגיעה לחופי הארץ ב-9.3.1947. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התמסר לארגון אוניית הנשק "אלטלנה" שהסיעה לארץ לוחמים אנשי אצ"ל, מתנדבים ונשק רב. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) מצא את מותו על סיפון האונייה כשאש מ"התותח הקדוש" נפתחה עליה מחוף תל-אביב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח אישה, שני אחים ושתי אחיות. גם לאחר מותו לא הכירו רבים בארץ, בעיקר בחוגי המפלגות הסוציאליסטיות, בחפותו של אברהם סטבסקי ולכן הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור ותגיע לאמת. ועדת החקירה הממלכתית בראשותו של השופט העליון לשעבר מר דוד בכור קבעה פה אחד בדו"ח שהגישה לראש הממשלה (ביום ט"ו בסיוון תשמ"ה - 4 ביוני 1985), כי "אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב ז"ל ולא היתה להם יד ברצח". אריה-ויקטור פקולה, בן חיה ומשה, נולד ביום ג' באייר תרפ"ז (5.5.1927) בעיר בראווה-מאזוייקה, בפולין. בילדותו עבר עם משפחתו לצרפת ובפריז סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים. בשנת 1941, לאחר כיבוש צרפת בידי הגרמנים, עזבו בני המשפחה את פריז ועברו לדרום צרפת. ויקטור נשאר לבדו בעיר. הצליח לחלץ מדירת הוריו החתומה חלק מרכוש המשפחה ואחר-כך הצטרף אליה במקום מגוריה החדש. כעבור שנה החליט לעזוב את צרפת כדי להצטרף לכוחות בעלות- הברית הלוחמים בגרמנים. בחשאי ובלא ידיעת משפחתו עבר את הגבול לשוויץ, אבל בגלל גילו הצעיר לא נתקבל לצבא והוא עבר להתגורר אצל כומר פרוטסטנטי שאיכסן בביתו קבוצה קטנה של נערים יהודים ונוצרים. בתום המלחמה חזר לצרפת ופגש באחותו שנותרה יחידה בחיים מכל בני המשפחה. האסון שפקד את המשפחה, והשמדת יהדות אירופה, הגבירו בו את התודעה היהודית והציונית. הוא פנה ללימודי היהדות, העמיק חקר בתנ"ך והרחיב את ידיעותיו בציונות. לאחר החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, גמר אומר בנפשו לא לדחות אל עלייתו לארץ-ישראל כדי להצטרף לכוחות היהודים הלוחמים. הוא אף רכש לעצמו נשק אישי ובמאי 1948 הפליג לארץ ממרסיי. בהגיעו ארצה הצטרף לשורות האצ"ל ומתוכן גויס לצבא המדינה החדשה ועבר אימונים. כשהגיעה אוניית הנשק "אלטלנה" לחופי הארץ היה ויקטור עם אנשי האצ"ל שחשו ביום ט"ו בסיוון תש"ח (22.6.1948) מבסיס האימונים שבבאר יעקב לתל-אביב לעזרת נוסעי האונייה ונהרג בחילופי אש שהתפתחו מדרום לצומת בית-דגון. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח אחות. אברהם כהן, צעיר החללים, בן רגינה ועוואד-אברהם, נולד ביום א' בתמוז תרצ"א (16.6.1931) בתל-אביב. למד ב"תלמוד תורה" בשכונת נווה שלום אולם בגלל המצב הכלכלי בבית נאלץ לצאת לעבוד בגיל צעיר על-מנת לעזור למשפחתו. אהבתו הגדולה היתה הים. בכל רגע פנאי היה ממהר לים להתבונן בגליו או לשחות ולחתור בסירה. חלומו הגדול בחייו הקצרים היה להיות יורד ים ולראות עולם. בהיותו נער הצטרף לשורות מחתרת האצ"ל. באימונים שעבר במסגרת זו הוכיח דבקות במטרה: בעת אימון לצליחת נהר התהפכה סירתו ואחד הרובים נפל המימה; ללא היסוס מיהר אברהם לצלול במים ולמשות את הרובה ששקע. אברהם לקח חלק בכיבוש יפו, ובפעולה לכיבוש הכפר יהודיה גילה אומץ לב מיוחד בשעה שעצר טנק אויב עד בוא התגבורת. בימים שאנשי האצ"ל הצטרפו לצה"ל, עמד חלומו של אברהם להתגשם, הוא עמד להצטרף לחיל-הים שהיה משאת נפשו, אבל לפני שמימש את רצונו נפל בעת מילוי תפקידו. בשעה שחש לעזרת חבריו על אוניית הנשק של האצ"ל "אלטלנה", שחה לעברה ונפצע אנושות מרסיסי פגזים שנורו לעבר האונייה; ביום ט"ז בסיוון תש"ח (23.6.1948) מת מפצעיו בבית-חולים. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. מנדל קאופמן, בן מלכה ומאיר, נולד ביום כ' בשבט תרפ"ז (23.1.1927) בהונגריה. בעודו ילד נותק ממשפחתו, נשלח למחנה-ריכוז, וניצל בדרך-נס. בתום מלחמת העולם השנייה הגיע למחנה-עקורים בגרמניה, הצטרף לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. בראשית 1947 הפליג לארץ- ישראל באוניית המעפילים של אצ"ל "בן-הכט" אשר עם הגיעה לחופי הארץ, הועברו נוסעיה על-ידי הכוחות הבריטיים למחנה- מעצר בקפריסין. בקפריסין שהה שלושה-עשר חודש ובמהלכם פעל בגדוד הבית"רי ע"ש דב גרונר וגם השתתף בקורס צבאי עיוני מטעם האצ"ל. לאחר שחרור מעפילי קפריסין הגיע לארץ-ישראל ועבר לפלוגת בית"ר בשוני שליד בנימינה. מנדל עבר קורס אימונים צבאיים והשתתף במבצע כיבוש חמשת הכפרים הערביים שבסביבה (מאי 1948). הוא נפל בחוף כפר ויתקין ביום י"ד בסיוון תש"ח (21.6.1948) שעה שסייע בפריקת נשק מאוניית-הנשק "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי נחלת יצחק. שלמה קוטונובסקי, בן חנה ואברהם, נולד ביום ו' באב תרפ"ח (23.7.1928) בווארשה בירת פולין למשפחה ציונית. את השכלתו רכש בבית-הספר העברי שבעיר. בהיותו כבן עשר הצטרף לתנועת בית"ר והיה מפעיליה. בתקופת מלחמת-העולם השנייה היה שלמה במחנות הריכוז. מיד עם שחרורו חידש את פעילותו כנציג בית"ר במחנות העקורים באוסטריה ובאיטליה. בחודש מאי 1948 העפיל ארצה באונייה "קדמה". עם בואה של אוניית-הנשק "אלטלנה" לחופי הארץ, נשלח שלמה לכפר ויתקין לסייע בפריקת האונייה. שלמה שמח לפגוש בין באי האונייה חברים ניצולי המחנות וסיפר להם על הארץ בהתלהבות. ביום ט"ו בסיוון תש"ח (21.6.1948) נהרג בחילופי היריות שהתפתחו בעת פריקת "אלטלנה". הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. זאב עודד, בן כדייה ואברהם, נולד בשנת תרפ"ח (1928) בתימן ועלה עם משפחתו לארץ-ישראל בשנת תש"ד (1944). בארץ התגייס למשטרה הבריטית ונשלח לשרת בתחנת הרכבת בחדרה. באותה תקופה הצטרף למחתרת האצ"ל ושמו המחתרתי היה אברהם. כאשר עלה אצ"ל מהמחתרת עבר עודד עם חבריו לזכרון יעקב במטרה להצטרף במקובץ לצבא הגנה לישראל במסגרת גדודי האצ"ל. ביום ט"ז בסיוון תש"ח (23.6.1948) הגיעה אוניית האצ"ל "אלטלנה" לחוף כפר ויתקין כדי לפרוק מעליה כ900- עולים, אנשי אצ"ל ומתנדבים מחו"ל וכן ציוד צבאי, נשק ותחמושת. אנשי אצ"ל ממקומות שונים בארץ נחפזו לחוף כפר ויתקין כדי לעזור בפריקת האונייה. עודד היה בין המסייעים במלאכה ובחילופי האש בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל נפגע עודד ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. זאב קירש, מעולי אלטלנה בן 21, שכעבור חודשים אחדים נהרג במלחמת העצמאות בקרבות הנגב, כתב: אנחנו יצאנו לדרך לסבול וללחום בעדך הבאנו את רוח המרד אוניית נשק לשחרורך שנים ארוכות באירופה עמלנו ללא הפוגה ואת פרי עמלנו, 'אלטלנה' הבאנו בעדך, מדינה ואיך שקיבלתם אותנו אלוהים לעולם לא נשכח! על אחים-חיילים לחמנו ונתקלנו באש התותח ואף כי 'אלטלנה' נטבעה זיקפו ראשיכם חיילים לארץ ישראל השלמה לעד נישאר נאמנים. אלטלנה הצטיירה כניסיון אלים של שלטון השמאל לדכא את מתנגדיו, ואופן דומה ואסוציאטיבי פורשו לפני כשנה וחצי, האירועים בעמונה.
